Elantris/ Brandon Sanderson

Please scroll down for an English review.

ממש אהבתי את The Original, שברנדון סנדרסון היה שותף לכתיבתו, ולכן כשנתקלתי באלנטריס הוא קיבל קדימות. בדיעבד, זו היתה החלטה אופטימית מדי.

אלנטריס מלא רעיונות טובים, אבל הדרך אליהם מתישה. נקודת הפתיחה מציגה עיר בירה שהייתה סמל לעוצמה אלוהית, ואז קרסה למציאות של ריקבון נטול קסם, מאוכלסת ביצורים מצורעים ודחויים.

מהחורבן הזה צומחים שלושה צירי עלילה: ראודן, יורש העצר שהושלך בחשאי לעיר המקוללת ומנסה לייצר סדר ואנושיות מתוך ההריסות; סרני, נסיכה זרה שמגיעה להינשא לו, מגלה שהוא "מת", ונאלצת לנווט את דרכה הפוליטית בממלכה קורסת; והראת'ן, כוהן דת קנאי שמנצל את המשבר כדי להמיר את תושבי המקום, לפני שייכנעו לו באיומים ומניפולציות.כדי להמיר את תושבי המקום, לפני שיכניע אותם באיומים ומניפולציות.

יש כאן כמה קווי עלילה מוצלחים. החקירה של ראודן סביב היעלמות הקסם מעניינת, והניסיון שלו לייצר אנושיות בתוך הריסות עובד יפה מאוד. גם סרני מחזיקה את תשומת הלב לאורך חלקים שלמים בזכות חדות, הומור, תנועה ואינטליגנציה חברתית. היא קוראת אנשים מהר, מזהה מוקדי כוח, ופועלת בתוכם. האינטראקציה בינה לבין ראודן, כשהם נפגשים מאחורי מסכות ותפקידים, מוסיפה לספר שכבה מוצלחת של משחק זהויות.

למרות נקודות האור האלה, אלנטריס דורש מן הקורא לעבוד קשה מדי.

בניית העולם איטית. המושגים מצטברים. השמות הדומים מקשים. תחושת הקסם כמעט לא מגיעה. במקומה מצטבר סרבול ששוחק את הקורא ומקהה את הסקרנות. לא פעם הרגשתי שזה מנגנון מתוכנן היטב שלוקח לו יותר מדי זמן להתניע.

דווקא כשהוא מפסיק להסביר את עצמו ומתחיל להתעסק בכוח, דת ומאבק פוליטי, הוא משתפר. הראת'ן הוא הדמות המעניינת ביותר; בתחילה הוא נדמה כקריקטורה של רשע דתי, אבל ככל שהספר מתקדם נחשפים הפגמים האנושיים שלו, ושם הוא נעשה משכנע.

לעומתו, ראודן כתוב כדמות שמגלמת תקווה, ולכן נשאר לעיתים שטוח מדי מבחינה רגשית.

סיימתי את אלנטריס בתנופה גדולה יותר מזו שבה התחלתי אותו. המחצית השנייה טובה מן הראשונה, וברגע שמפת הכוחות מתבהרת, הספר נעשה קריא, אפילו סוחף ובשליש האחרון שלו אף צובר תנופה של ממש. אבל הדרך לשם ארוכה מדי. אפשר לראות כאן את היסודות של מה שסנדרסון יודע לעשות, מערכות כוח, דת, פוליטיקה, וחידת עולם מסודרת. אבל רואים גם גרסה מוקדמת, כבדה ופחות מלוטשת של הכישרון הזה.

אלנטריס דורש הרבה יותר סבלנות מכפי שהוא מצדיק.

Elantris/ Brandon Sanderson

Kindle Edition, 2005, 657 Pp

דירוג SIVI –

⭐⭐⭐

דירוג: 3 מתוך 5.

איכות אודיו –

⭐⭐⭐⭐

דירוג: 4 מתוך 5.

I really liked The Original, which Brandon Sanderson co-wrote, so when I came across Elantris, it moved up my list. In retrospect, that was a slightly over-optimistic decision.

Elantris is full of good ideas, but getting to them is exhausting. Its opening presents a capital city that was once a symbol of divine power, only to collapse into a reality of magicless decay, populated by diseased and rejected beings.

Out of that ruin emerge three main plotlines: Raoden, the crown prince who is secretly cast into the cursed city and tries to create order and humanity out of the wreckage; Sarene, a foreign princess who arrives to marry him, discovers that he is supposedly “dead,” and is forced to navigate the politics of a collapsing kingdom; and Hrathen, a zealous priest who exploits the crisis to convert the people before subduing them through threats and manipulation.

There are several strong narrative threads here. Raoden’s investigation into the disappearance of magic is intriguing, and his attempt to restore humanity within the ruins works very well. Sarene also holds the reader’s attention through long stretches of the novel thanks to her sharpness, humor, energy, and social intelligence. She reads people quickly, identifies centers of power, and knows how to move within them. Her interaction with Raoden, when they meet behind masks and social roles, adds a successful layer of identity play to the book.

Even with these strengths, Elantris asks too much of the reader.

The worldbuilding is slow. The terms keep piling up. The similar names make things harder. The sense of wonder barely arrives. In its place, an accumulating clumsiness wears the reader down and dulls curiosity. More than once, I felt I was dealing with a carefully designed mechanism that takes too long to start moving.

Ironically, the book improves דווקא when it stops explaining itself and begins dealing with power, religion, and political struggle. Hrathen is the most interesting character in the novel. At first, he seems like a caricature of religious evil, but as the story progresses, his human flaws begin to surface, and that is when he becomes convincing.

By contrast, Raoden is written as a figure of hope, and because of that, he sometimes remains emotionally too flat.

I finished Elantris with more momentum than I had when I started it. The second half is better than the first, and once the map of power becomes clearer, the novel turns readable, even compelling, and in its final third, it gathers real momentum. You can see here the foundations of what Sanderson knows how to do: systems of power, religion, politics, and a carefully structured world-level mystery. But you can also see an early, heavier, less polished version of that talent.

Elantris demands far more patience than it justifies.