📺 ספרים שעובדו לסדרות טלביזיה

לפני הבינג': כשעיבוד ספרותי היה אירוע

לפני נטפליקס, לפני עונות שנבלעות בסוף שבוע אחד ולפני שאלגוריתם מגיש לך מיד את הדבר הבא, עיבוד של ספר לטלוויזיה היה אירוע.

בשנות השישים והשבעים התגבש פורמט שהפך כמעט לז'אנר: מיני־סדרה ארוכה, לפעמים בת עשרה, עשרים ואפילו עשרים ושישה פרקים, שהיה לה סבלנות לעלילה, לדמויות ולתקופה. ההגדה לבית פורסייט של ה־BBC נפרשה ב־1967 על פני 26 פרקים. אחריה באו יריד ההבלים, ג'וד האלמוני, מלחמה ושלום ואנה קרנינה. העיבודים האלה ניסו להביא אל המסך את הספר עצמו, עם כל המורכבות, הקצב והעולם שלו.

רוב הסדרות הללו נוצרו לפני שנולדתי או כשהייתי תינוקת, אבל אחת מהן נכנסה לי לחיים. אני, קלאודיוס הגיעה לטלוויזיה הישראלית ביוני 1977, בימי שישי בערב. אולי צפיתי בה כבר אז, בגיל חמש, בלי להבין הרבה. אבל ב־1980, כשהחלו שידורי הצבע החלקיים והיא שודרה שוב, כבר ישבתי מולה מרותקת. רומא של הקיסרים, ליוויה המרעילה, וקלאודיוס המגמגם שכולם מזלזלים בו ושורד את כולם. קן של צפעונים, תככים, רעל ובגידות, והכול בצבע. לא יכולתי להפסיק לצפות.

הסדרה הבריטית הזאת פתחה אצלי התמכרות שלא נגמרה. אחריה ראיתי כל סידרה של אדם דלגליש, וגיליתי שלבלשים בריטים יש מזג אחר לגמרי. ברצח במשיכת קולמוס ג'סיקה פלטשר פותרת את התעלומה בתוך פרק אחד, עם חיוך וסוף נקי. אצל הבריטים יש אפור, שתיקות, ערפל וחשודים שמעולם לא באמת חפים מפשע. אמריקה פותרת, בריטניה מתעמקת.

ב־1977 הגיעה שורשים והפכה את המיני־סדרה למשהו גדול עוד יותר: אירוע שחרג מגבולות העיבוד הספרותי ונחרת בזיכרון של דור שלם. את הספר קראתי בגיל 11 או 12, הרבה לפני שהיה בלוג והרבה לפני שחשבתי שאצטרך לזכור מה חשבתי על כל ספר. הסקירה איננה. הספר נשאר.