אני, קלאודיוס/ רוברט גרייבס

"סבתי דיברה איתי רק לעיתים רחוקות, וכשדיברה עשתה זאת תמיד בבוז ומבלי להביט בי, בעיקר כדי לומר "צא מן החדר הזה, ילד, אני רוצה להיכנס אליו". אם נפלה לידה ההזדמנות לנזוף בי, מעולם לא עשתה זאת בדברים אלא שלחה פתק קצר ומקפיא. לדוגמה: "הובא לידיעתה של הגבירה ליוויה כי הנער קלאודיוס מבזבז את זמנו בשוטטות בטלה בספריית אפולו. כל עוד אינו מנצל לטובתו את ספרי הלימוד הבסיסיים שנתנו לו מוריו הפרטיים, יהא זה אבסורד אם יחטט בעבודות הרציניות במדפי הספרייה. יתרה מזאת, פירכוסיו מפריעים לתלמידים של ממש. המנהג הזה חייב להיפסק"."

אני, קלאודיוס פורסם לראשונה בשנת 1934. זהו רומן היסטורי המגולל את דברי ימי רומא מפי דמותו רפת הגוף וכביכול השכל של קלאודיוס (שנולד כטיבריוס קלאודיוס דרוסוס נירון גרמניקוס). לא בכדי בחר גרייבס בדמותו הצולעת והמגמגמת אל קלאודיוס: בגלל המוגבלות הגופנית שלו ובגלל הגמגום שלו במצבי לחץ, משפחתו הסיקה שהוא גם רפה שכל. כך גם נמנעו ממנו ההופעות הפומביות והתפקידים הציבוריים בתואנות שונות או שכפי שגרייבס שם בפי דמותו:

"פעם אחת ויחידה ניסה להשתלט על הגועל העולה בו [אוגוסטוס] וצירף אותי למשחק פורפרה עם הנערים החביבים עליו, אבל המאמץ היה כל־כך לא טבעי עבורו עד שנעשיתי עצבני עוד יותר מן הרגיל ־ וגמגמתי ורעדתי כמטורף. הוא מעולם לא ניסה שנית. הוא שנא גמדים ונכים ואת עיוותי הגוף – הוא אמר שהם מביאים מזל רע ויש להרחיק אותם מעין רואה. "

בזכות כך כנראה, בני משפחתו לא ראו בו איום והוא שרד את מרחץ הדמים והחיסולים בתקופת אוגוסטוס, בתקופת טיבריוס ובתקופת קליגולה ואף נהיה הקיסר הרביעי של האימפריה הרומית מן השושלת היוליו-קלאודית שכן לאחר רצח קליגולה היה הגבר הבוגר היחיד ששרד ממשפחתו.

גרייבס מציב את דמותו של קלאודיוס כמאזינה, מתעדת וחולקת עם הקורא את תובתנותיו בזמן שמסעות רצח, זימה, תככים, בגידות והרעלות מתרחשים סביבו. חצי מהספר מוקדש לתקופת אוגוסטוס, והחצי השני לתקופת טיבריוס החשדני והרצחני ולקליגולה הפסיכופט.

למרות האירועים ההיסטוריים שמופיעים בספר, לא מדובר בספר היסטוריה אלא בביוגרפיה בדיונית וחלק מהאירועים המתוארים הם בגדר בידיון. האירועים בספר נקראים בנשימה עצורה ואין בו רגע דל.

למרות נטייתו של גרייבס לטלנובלה פתלתלה, הוא גם עוסק במאבקים הפוליטיים בין תומכי הרפוליקה שרצו לאחר מות אוגוסטוס להשיב את הרפוליקה לכנה, ובין תומכי המשטר הקייסרי שהובילו בסופו של דבר לבחירת המשטר הקיסרי ולשקיעת רומא שהרקב, הסיאוב והנהנתנות פשו בה והביאו לחיסולה. יחד עם זאת, המאבק לשימור המשטר הקייסרי הוביל למיטב המזימות והסצנות שבהן היתה מעורבת ליוויה (אישתו השלישית של הקיסר) שתאוות הרצחנות שלה (לפי גרייבס) לא ידעה שובע.

ואי אפשר בלי מילה על הסידרה הנפלאה שהוסרטה בהשראת הספר, עם השחק דרק ג'ייקובי המופלא המייטב לגלם את קלאודיוס.
למרות שהיא משנת 1976 בעיניי לא נס ליחה.

I, Claudius / Robert Graves

I, Claudius was first published in 1934. It is a historical novel that tells the story of the early Roman Empire through Claudius, a physically disabled man whom his family assumes must also be intellectually deficient. His stammer, limp, and nervous movements lead his relatives to dismiss him, exclude him from public life, and treat him with contempt.

One early passage captures this perfectly through Claudius’s relationship with his grandmother Livia. She barely speaks to him directly and treats his interest in serious books as ridiculous, regarding his physical movements as an annoyance to “real” students.

This is precisely why Graves’s choice of Claudius works so well.

Because his family sees him as weak, foolish, and politically harmless, they rarely treat him as a serious threat. While members of the Julio-Claudian family disappear through executions, purges, plots, and suspicious deaths, Claudius remains largely on the margins.

Eventually, after Caligula is assassinated, the man everyone underestimated becomes the fourth Roman emperor.

Graves casts Claudius as an observer, listener, and recorder. He watches as murder, sex, intrigue, betrayal, and poisoning unfold around him, while sharing his own interpretation of the people involved.

A large part of the novel is devoted to the reign of Augustus, followed by the increasingly suspicious and brutal world of Tiberius and finally the excesses of Caligula.

Despite the historical events that fill the novel, this is not a history book. It is a fictional autobiography, and Graves freely transforms historical sources, rumors and ancient accusations into narrative.

That distinction matters.

His Livia, in particular, is one of the great engines of the novel: calculating, politically ruthless and, in Graves’s version of events, apparently capable of arranging almost any death required to secure the succession she wants.

The result is history with a strong taste for melodrama.

And I mean that as part of its appeal.

Graves is also interested in the political struggle beneath the family drama: the lingering ideal of the Roman Republic and the reality of an imperial system in which power has become concentrated around one ruler and his household. The old republican language remains alive, even as the structures around it have changed.

Claudius is particularly effective as the person through whom to observe that transition because he belongs to the ruling family without ever quite belonging to its center.

The historical material could easily have become heavy.

It never does.

The book moves through murders, marriages, alliances, betrayals and political maneuvers with astonishing energy. There is hardly a dull moment.

And of course I cannot finish without mentioning the wonderful 1976 BBC adaptation inspired by Graves’s novels, with the extraordinary Derek Jacobi as Claudius.

It may have been made in 1976, but for me it has not aged out of relevance.

The sets and production clearly belong to another era of television.

The performances do not.