Please scroll down for an English review.
לא כל ספר בלשי צריך לעורר טיפול רגשי. לפעמים, כל מה שהוא צריך זה להכניס חבורה של אנשים אנוכיים לאחוזה יפה, להדליק עליהם זרקור אכזרי, ולחכות עד שיתחילו לאכול זה את זה. A Testament to Murder לא מתחזה ליצירה עמוקה ולא מתעקש להעמיס משמעות על כל תנועה. הוא פשוט מציב בני אדם ליד כסף ותחרות, ומניח להם לחשוף את הצדדים המכוערים שלהם בלי להתנצל. איפה שיש ירושה גדולה על הפרק, לא צריך דמיון עשיר; הרוע כבר מגיע מהבית.
המשחק: ירושה, אגו, ושעון מתקתק
העלילה נאמנה לכללי הטקס: וילה מרהיבה בדרום צרפת, מיליונר גוסס ללא יורשים, וחבורה של קרובים שמגיעים לביתו כמו פיראנות בתחפושת של בני תרבות. ההכרזה על שינוי הצוואה בכל לילה עד המוות הופכת את האחוזה מזירה של "משפחה" לטורניר הישרדות.
קונרוי לא נזקקת להסברים פסיכולוגיים מורכבים; היא פשוט מציבה מול הדמויות גזר גדול מספיק ומאפשרת להן להוכיח עד כמה רחוק הן מוכנות ללכת. התשובה, כצפוי, לא מחמיאה לאף אחד.
ג׳ספר: הבלש שלא עושה רעש, אבל מחזיק את כולם קצר
ג׳ספר הוא לא בלש שמבקש הערצה. אין לו כריזמה מנופחת, אין לו טראומה מפוארת, והוא לא מנסה להיות “הדמות הגדולה מהחיים”.
הוא פשוט היחיד בחדר שלא מתפתה להאמין לסיפורים של עצמו.
הכוח שלו נובע מסבלנות אכזרית: הוא מקשיב, נותן לאנשים לדבר קצת יותר מדי, וברגע שהאגו שלהם גולש החוצה הוא כבר מבין בדיוק מי עומד מולו.
הוא שומר את המידע לעצמו לא כדי לתעתע בקורא, אלא כי האמת מעניינת אותו הרבה יותר מהדרמה.
ג׳ספר לא משחק. הוא מנתח. מפרק. ומסיים.
“שנות ה־20”? יותר כמו תפאורה יפה
הספר ממוקם בשנות ה-20, אך זוהי רק תפאורה יפה ולא יותר. קונרוי מציבה אותנו בתפאורה של דרום צרפת, אבל אין כאן את הברק השבור של חברה על סף שינוי, כפי שכריסטי היטיבה לתאר. זה עולם שנראה טוב בתמונות, אבל הוא לא מניע את הסיפור.
הפער מול אגתה כריסטי: חברה מול אדם
כאן נמצא ההבדל המהותי בין קונרוי לכריסטי:
אצל כריסטי, הרצח חושף את החברה ואת הנימוסים המנומסים שלה.
אצל קונרוי הרצח חושף את האופי האנושי היבש, את החייה שבאדם.
כריסטי עסקה במבנים של מעמד, נימוס וצביעות תרבותית. אצל קונרוי אין צורך בתזה חברתית. יש טבע אדם פשוט וביולוגי.
האנשים כאן לא רוצחים כי החברה דחפה אותם.
הם רוצחים כי הם מסוגלים.
כי כסף מגרד. כי אגו כואב. כי כבוד הוא סם.
החברה לא מוציאה את הרוע מתוך מערכות, היא פשוט נותנת לאופי האנושי לפרוץ באופן בלתי מרוסן. הרצח לא נגרם בגלל שהחברה לחצה, אלא בגלל שהאגו החל לבעוט בפרקטיקה.
זה אולי פחות עמוק במובן ה"גבוה" של המילה, אבל זה חד, קר ויעיל.
הסופרת שנשארת בצל
העובדה שקונרוי כמעט לא קיימת כדמות ציבורית הולמת את הסגנון שלה. בעולם שבו כל סופר הוא מותג, קונרוי מתמקדת בסיפור עצמו, בלי חפירה פנימית או ניסיונות להפוך לאייקון. לא מדובר בחוסר איכות, אלא בבחירה ליצור חוויה אינטליגנטית, ללא פוזות מיותרות.
A Testament to Murder אינו יצירת מופת שמשנה סדרי עולם, אבל הוא קריאה אינטליגנטית להפליא למי שמחפש סיפור בלשי חד ונטול יומרות. לפעמים, זו לא פשרה, זו מותרות.
A Testament to Murder/ Vivian Conroy
הוצאת כתר, 2023, 334 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
Murder Will Follow Mystery #1
Not every detective novel needs to be an emotional rollercoaster. Sometimes, all it needs is to place a group of self-serving individuals in a beautiful mansion, shine a harsh spotlight on them, and wait for them to start tearing each other apart. A Testament to Murder doesn’t pretend to be a deep literary masterpiece, nor does it try to load every movement with meaning. It simply places people next to money and competition, and lets them reveal their uglier sides without apology. When there's a large inheritance at stake, you don't need a vivid imagination – the evil is already there from the start.
The Game: Inheritance, Ego, and a Ticking Clock
The plot adheres strictly to the genre's rules: a magnificent villa in the South of France, a dying millionaire with no direct heirs, and a group of relatives arriving at his home like piranhas in the guise of cultured individuals. The announcement of changing the will every night until his death turns the mansion from a “family” gathering into a survival tournament.
Conroy doesn’t need complex psychological explanations; she offers her characters a big enough carrot and lets them prove how far they’re willing to go. The answer, as expected, is not flattering to anyone.
Jasper: The Detective Who Doesn’t Make Noise, But Keeps Everyone on Edge
Jasper is not a detective seeking admiration. He has no inflated charisma, no grand trauma, and he’s not trying to be the “larger-than-life” character.
He’s simply the only one in the room who isn’t fooled by his own stories.
His strength comes from ruthless patience: he listens, lets people talk just a little too much, and the moment their egos slip out, he already knows exactly who he's dealing with.
He keeps the information to himself, not to deceive the reader, but because the truth interests him far more than the drama.
Jasper doesn’t play games. He analyzes. He deconstructs. He finishes the job.
“The 1920s”? More Like a Pretty Backdrop
The book is set in the 1920s, but it’s only a pretty backdrop, nothing more. Conroy places us in the setting of the South of France, but there’s none of the shattered brilliance of a society on the brink of change, as Christie masterfully depicted. This world looks great in pictures, but it doesn’t drive the story.
The Gap Between Christie and Conroy: Society vs. The Individual
Here lies the fundamental difference between Conroy and Christie:
With Agatha Christie, murder reveals society.
With Conroy, murder reveals people.
Christie dealt with structures of class, manners, and cultural hypocrisy. With Conroy, there’s no need for a social thesis. There’s just fundamental, biological human nature.
The people here don’t kill because society pushed them to.
They kill because they’re capable.
Because money itches. Because ego hurts. Because honor is a drug.
Society doesn’t pull the evil out of systems; it simply allows human nature to break out unchecked. Murder isn’t caused by societal pressure; it’s caused because egos got in the way of practicality.
It may be less “deep” in the highbrow sense of the word, but it’s sharp, cold, and efficient.
The Author Who Stays in the Shadows
The fact that Conroy almost doesn’t exist as a public figure fits her style perfectly. In a world where every writer is first and foremost a "brand, Conroy focuses on the story itself, without unnecessary introspection or attempts to become an icon. This isn’t a lack of quality, but a choice to create an intelligent experience, free of needless poses.
A Testament to Murder isn’t a groundbreaking masterpiece that will change the world, but it is a brilliant read for those seeking sharp, unpretentious detective fiction. Sometimes, that’s not a compromise – it’s a luxury.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
