⛪ הנזירה והנזיר – קדושה מצוחצחת, אמונה מתמסחרת

המאמר החמישי בפרויקט Sivi קוראת צ’וסר
Please scroll down for an English review.

אחרי האביר, בנו, והשומר הירוק־מצנפת, מגיעות סוף סוף הדמויות שאמורות לייצג את עמוד התווך המוסרי של אנגליה: אנשי הכנסייה.
אבל אצל צ’וסר, הקדושה מגיעה עם צליל של תכשיט, ולא של תפילה.

זה הרגע שבו הוא מפסיק לרמוז ומתחיל לחייך בזווית הפה.

👑 הנזירה: ליידי מחצר המלוכה, לא אם מנזר

הדבר הראשון שמבחינים בו איננו אמונה, אלא תצוגה.

"היטיבה בתפלה לתת קולה
בשיר מקרב חטם, כיאות,
ודיבורה בצרפתית רהוט"

התפילה שלה היא שיר. השפה “צרפתית”, אבל מזן חצרות פריז שכנראה לא שמעה מימיה.
צ’וסר מציג אותה כמי שמנסה לחקות אלגנטיות אריסטוקרטית, ולא ענווה נוצרית.

ואז מגיע החלק הקולינרי:

"טיפה מבין שפתיה לא נשרה,
ולא טבלה ברוטב אף לא זרת."

זוהי לא נזירה. זו ליידי שמקפידה לא ללכלך את המפית.

ואם יש לב עדין, הוא שמור לכלבלבים:

"וכלבלבים לה, שפטמה אותם
במנת צלי, חלב וגם חלה.
כלבלב כי מת היתה בוכה מרה"

רחמים? כן. מוסר? פחות.

וכמובן, התכשיטים:

"צמיד אלמוגים היה לה על ידה…
תליון של זהב מבריק…
Amor Vincit Omnia"

אהבה מנצחת הכל. כנראה גם את העוני הנזירי.

זה הרגע שבו צ’וסר מזכיר לנו בעדינות:
הכנסייה של דורו הפכה למופע של חן, לא של קדושה.

🦌 הנזיר: צייד עם פרווה ותיאבון

אם הנזירה היא חיקוי עדין של האריסטוקרטיה, הנזיר הוא כבר גרסת הדלוקס.

"בקהל נזיר, פקח רוכב,
בחור כארז וציד חובב."

הוא לא מתבודד במדיטציה. הוא דוהר על סוס משובח, מוקף כלבים “קלי רגלים”.

ואז מגיע המשפט שצריך היה לזעזע כל קורא נוצרי במאה ה־14:

"חוק בנדיקט… השליך אותו נזיר אחר גוו,
כי אל עולם חדש מיהר לבוא."

הוא זורק את החוק המנזרי העתיק לפח. כי זה לא מתאים לסטייל שלו.

צ’וסר לא עוצר שם:

"שפת שרווליו היתה מסולסלה
בחפת פרווה שאין משלה"

זהו נזיר רנסנס מוקדם: פאר, פרווה, זהב, לא סגפנות.

וברבור. תמיד ברבור:

"כל תוחלתו: אומצת ברבור שמנה"

זו הכנסייה במלוא הדרה וללא טיפת חרטה.

⚖ שני צדדים של אותה סטייה מוסרית

צ’וסר מציב את הנזירה והנזיר זה אחרי זה מסיבה ברורה.
הם שתי צורות של אותה מחלה:
קדושה שהפכה למופע.

הנזירה מחקה את החצר.
הנזיר מחקה את האצולה.
שניהם מאמצים את היופי ואת הכוח, ושוכחים את מקורם.

צ’וסר מצייר לא דת, אלא מערכת יחסים עקומה בין אמונה ליוקרה.

🎭 מה הוא עושה כאן בעצם?

זה לא רק סאטירה.
זה כתב אישום נגד דור שלם.

הוא לא טוען שהאנשים הללו רעים, אלא שהם ריקים:
הם מחליפים אמת בסגנון, צניעות באסתטיקה, ציווי מוסרי בתכשיט.

זו ביקורת על אנגליה של סוף המאה ה־14, שבה הממסד הדתי היה עשיר, פוליטי, ולעיתים מושחת.
צ’וסר לא מטיף.
הוא רק מציב את המראה.

💸 וכאן צ'וסר מציג ביקורת עמוקה: הכנסייה כעסק

צ’וסר לא מסתפק בלתאר נזיר שאוהב פרווה ונזירה שאוהבת צרפתית אלגנטית.
הוא כותב על מוסד שלם שאיבד את ליבת תפקידו.

באנגליה של סוף המאה הארבע עשרה, הכנסייה היא לא רק מוסד רוחני.
היא בנק.
היא רשת כלכלית.
היא גוף כוח שמוכר מחילות, גאולה ושקט נפשי כמו שמשווקים סחורה.

מי שיש לו כסף מקבל מחילה מהירה.
מי שאין לו כסף מקבל דרשה על סבל וענווה.

העניים לא מקבלים גאולה, הם מקבלים נזיפות.
ואנשי הכנסייה?
הם עטופים בפרווה, תכשיטים, סוסים וחלומות ריקים על קדושה.

צ’וסר מזהה את השחיקה הזאת ולכן הוא מציב את הנזירה ואת הנזיר לא כאנשים גרועים, אלא כעדויות חיות לעיוות מוסדי.
שניהם מגלמים מערכת שהעדיפה עושר על חסד, נימוסי שולחן על דאגה לציבור, וסלסולי תפירה על סלסולי אמונה.

זהו לא רק לגלוג.
זו תזכורת לכך שכאשר הדת הופכת לסחורה, העניים משלמים את המחיר.

✨ הציר שעליו מסתובבת התמונה

אצל צ’וסר הבעיה איננה חטא, אלא החילוף:
הכנסייה מחליפה מוסר בהצגה, חסד באסתטיקה, גאולה בדמי מנוי.

הנזירה והנזיר אינם סטייה אישית.
הם סימפטום של מערכת שהפכה את הקדושה למסווה ואת הקהילה לשוליים.

צ’וסר מחייך, אבל זו לא סאטירה רכה.
זהו קוץ ארוך שהוא נועץ בלב מוסד שאמור היה להגן על החלשים, והעדיף להאיר את עצמו בזהב.

והמסע של צ’וסר רק מתחמם. אחרי נזירה שמתלבשת כמו ליידי ונזיר שצד ברבורים במקום קדושה, מגיע הבא בתור: הנזיר הקבצן. לא פאר, לא תכשיטים. פשוט מי שהבין סופית שאמונה היא לא אורח חיים, היא מודל עסקי.

⛪ The Nun and the Monk – Polished Holiness, Commercialized Faith

After the knight, his son, and the green-hooded yeoman, we finally arrive at the figures meant to embody England’s moral backbone: the representatives of the Church.
But in Chaucer’s world, holiness arrives with the sound of jewelry, not prayer.

This is the moment he stops hinting and begins smiling slyly.

👑 The Prioress: A Court Lady, Not a Mother Superior

The first thing we notice is not faith, but performance.

“She well could sing a service, with her nose
nicely intoned, and French she spoke full fair…”

Her prayer is music. Her French is “courtly”, but she has probably never heard of Paris in her life.
Chaucer paints her as someone imitating aristocratic grace, not Christian humility.

Then comes the culinary moment:

“Not a morsel from her lips did fall,
Nor dipped her fingers deep into the sauce…”

This is not a nun. This is a refined lady making sure she does not stain the napkin.

And if there is compassion, it is devoted not to people, but to puppies:

“She had little dogs, that she fed
with roasted meat, with milk and bread…
And if one died, she wept full sore…”

Compassion? Yes.
Morality? Less so.

And of course, the jewelry:

“Of coral was her rosary…
A golden brooch…
Amor Vincit Omnia.”

Love conquers all.
Apparently, even poverty and monastic vows.

This is Chaucer’s gentle reminder:
The Church of his time had become a show of charm rather than a vessel of holiness.

🦌 The Monk: A Hunter with Fur and Appetite

If the prioress is a soft imitation of courtly life, the monk is the deluxe edition.

“A monk there was, a manly man, to horse,
a hunter, swift and keen.”

He is not meditating in a cloister. He is galloping on a fine horse, surrounded by sleek hunting dogs.

Then comes the line that should have shocked any 14th-century Christian reader:

“He let old St. Benedict’s rule slip by…
and turned to newer worlds.”

He throws out centuries of monastic discipline because it does not fit his lifestyle.

And Chaucer does not stop there:

“His sleeves were edged with finest fur,
and his hood fastened with a gold pin.”

This is an early Renaissance monk: fur, gold, display.
Not austerity.

And of course, swan.

Always swan:

“His greatest pleasure: a fat roasted swan.”

This is the Church in full glory, and not a hint of shame.

⚖ Two Faces of the Same Moral Failure

Chaucer places the prioress and the monk one after another for a reason.
There are two shapes of the same disease:
Holiness turned spectacle.

The prioress imitates the court.
The monk imitates nobility.
Both embrace beauty and power while forgetting their calling.

Chaucer is not describing religion.
He is mapping a distorted relationship between faith and prestige.

🎭 What Is Chaucer Really Doing Here?

This is not simply satire.
It is an indictment.

He is not saying these people are evil.
He is saying they are empty.

They replace truth with style, humility with aesthetics, moral calling with ornament.

This is a critique of late-14th-century England, where the Church was wealthy, political, and often corrupt.
Chaucer does not preach.
He holds up a mirror.

💸 The Church as a Business

Chaucer is not satisfied with mocking fur-loving monks and French-speaking nuns.
He is writing about an institution that has forgotten its core.

In late medieval England, the Church was not only a spiritual authority.
It was a bank.
A financial network.
A system selling pardon, redemption, and inner peace like market goods.

Those with money receive fast salvation.
Those without receive sermons on humility and suffering.

The poor do not receive grace.
They receive rebuke.

And the Church’s representatives?
They ride fine horses, wear jewels, enjoy delicacies, and dream empty dreams of holiness.

Chaucer sees the erosion.
Therefore, the prioress and monk are not villains.
They are evidence.
Living proof of a broken institution that traded mercy for wealth and morality for elegance.

This is not gentle comedy.
This is a warning:
When faith becomes merchandise, the poor pay the price.

✨ The Axis on Which the Scene Turns

For Chaucer, the problem is not sin.
It is a substitution.

The Church replaces morality with performance.
Grace with aesthetics.
Salvation with membership fees.

The nun and the monk are not personal deviations.
They are symptoms of a system that turned holiness into costume and community into ornament.

Chaucer smiles.
But this is no soft satire.
It is a long thorn thrust into the heart of an institution meant to protect the weak, but fascinated instead by gold.

And Chaucer’s journey is only heating up.
After a nun who dresses like a lady and a monk who hunts swans instead of holiness, the next figure steps forward: the Friar.
No fur. No jewels.
Just someone who finally understood that faith is not a way of life.
It is a business model.

sivi

אמא במשרה מלאה ואשת קריירה, תולעת ספרים היסטרית וצלמת בצוק העיתים. דעתנית וחובבת פוליטיקה ופילוסופיה. שואפת להגיע לירח ומקווה שזה יקרה לפני שהירח יגיע אלינו. אני מאחלת לקוראי הבלוג נסיעה נעימה!

See Full Bio