For English review, please scroll down.
בספר תעלומת סודות היורשת, עודד וולקשטיין בוחר להתכתב ישירות עם אגתה כריסטי. הבחירה הזו מייצרת ספר מסתורין חריג שניתן לחלק לשניים:
במחצית הראשונה אנחנו פוגשים משפחה שמצבה רחוק מלהיות אידילי: אב, אם, סבתא וילד. האם שוקעת בדיכאון עד כדי כך שהבן שלה לא מזהה אותה. היא שולחת מכתב להרקול פוארו, וגם הבן מצטרף בבקשה שיגיע לחקור. אלא שבשלב הזה לא ברור כלל מהו הפשע או המסתורין. החלק הזה כתוב במין טון מתוחכם, כמעט פרודי, אך מתקשה לעמוד בפני עצמו. הוא נשאר תלוי באוויר, ומותיר את הקורא תוהה מה הקשר בין הבלש המפורסם לבין הסיטואציה הביתית.
בחלק השני מגיע הטריק האמיתי: וולקשטיין מציג לכאורה את הפרק האחרון בספר אבוד של כריסטי, תעלומת סודות היורשת. בחלק הזה העלילה מתעוררת לחיים: פוארו מוזמן לאחוזה של המשפחה, והחידה נפרשת במבנה הקלאסי של תעלומת רצח. ההקפדה על הסגנון, הקצב והדיאלוגים גורמת לרגעים מסוימים להרגיש ממש כמו כריסטי עצמה.
ועדיין, התעלומה עצמה אינה מסעירה: הפתרון פושר, ההפתעות מוגבלות, והתרגיל המבני, המפגש בין שתי שכבות עלילה, הוא בעיקר משחק צורני. מצד אחד, יש כאן הפגנת מיומנות מרשימה, שליטה בלשון ובקונבנציות הז’אנר. מצד שני, זה לא מספיק כדי להפוך את הספר לחוויה מספקת. החלק השני אמנם מציל את החוויה, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהחלק הראשון נותר כמעט מיותר.
הספר מתאים למי שסקרן לראות כיצד סופר ישראלי מפרק ומרכיב מחדש את כריסטי, ומחפש משחקי מטה־ספרות. מי שמצפה לתעלומת רצח מותחת ומספקת, עלול להתאכזב.
תעלומת סודות היורשת/ עודד וולקשטיין
הוצאת תשע נשמות, 2022, 88 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
In The Mystery of the Heiress’s Secrets, Oded Wolkstein dares to engage directly with Agatha Christie. The result is a highly unusual mystery novel that splits into two distinct halves.
The first half introduces a family whose life is far from idyllic: a father, mother, grandmother, and child. The mother sinks into depression to the point that her son no longer recognizes her. She writes a letter to Hercule Poirot, and the boy does the same, although at this stage it is unclear what crime or mystery he is supposed to solve. The tone here is clever, even parodic, but it struggles to stand on its own. It feels suspended in the air, leaving the reader puzzled about Poirot’s role in the story.
The second half is the real trick: Wolkstein presents what appears to be the final chapter of a lost Christie novel, The Mystery of the Heiress’s Secrets. Here, the plot comes alive. Poirot arrives at the family’s estate, and the puzzle unfolds in the classic structure of a Christie whodunit. The precision of the style, rhythm, and dialogue occasionally makes it feel like genuine Christie.
Yet the mystery itself is not particularly gripping. The resolution is lukewarm, the surprises are limited, and the structural experiment—the interplay between the two narrative layers is more of a stylistic game than a compelling story. On one hand, it demonstrates impressive mastery of language and genre conventions. On the other hand, it does not fully translate into a satisfying reading experience. The second half redeems the book, but the first half remains unnecessary, for the most part.
This novel will appeal to readers curious about how an Israeli author deconstructs and reconstructs Christie, as well as to those who enjoy meta-literary games. Readers who expect a thrilling, tightly woven murder mystery may come away disappointed.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
