Please scroll down for an English review.
ספר שפועל כמו תנועה על כביש חתחתים. בין מציאות לאשלייה, בין אהבה לשנאה, בין רצון לחיים נורמליים ומשיכה עיוורת אל פי התהום. הסיפור הולך ומתהדק, עד שאי אפשר לברוח מהשאלה המרכזית שלו: מה קורה כשעבר מתעורר לתחייה ומחליט לבלוע עיר שלמה.
בבוקר אחד, לגמרי שגרתי, נתניה נעלמת. לא פיגוע, לא קסמים בומבסטיים. פשוט היעלמות. שירה נוסעת שוב ושוב בכביש החוף, מתעקשת לראות את העיר. מבינה שהיא קיימת, אך לא מצליחה להגיע אליה. היעלמות שקטה, כמעט מנומסת, שהופכת לאימה קיומית.
אחרי כמה ניסיונות נואשים, מגיע הרמז הישן: הניסוי באוניברסיטה. אמיר, מיכה, נעמה והיא. ארבעה צעירים שתפסו את המציאות בקצות האצבעות, חשבו שאפשר לגעת במה שאסור ולחמוק בלי מחיר. עכשיו החשבון מגיע. וכמו כל חשבון שנדחה יותר מדי, הוא כבר צבר ריביות, קנסות והצמדה.
שירה יוצאת למסע. לא טרק הרואי, אלא חפירה בבוץ של עצמה. היא מוצאת את מי שנותרו מאותה חבורה. כל אחד מהם נשחק אחרת. כל אחד נושא מחיר. ושירה, שהצליחה להימלט לחיים מסודרים עם בעל ושתי בנות, מגלה שהבריחה הייתה אשליה.
לא התחברתי אליה. היא מעוררת עצבים. נוירוטית, לחוצה, לפעמים בלתי נסבלת. אבל הכנות של הדמות הזו, היכולת שלה לכאוב בלי דרמה מיותרת, עובדת. היא לא גיבורה. היא שריטה פתוחה.
הספר מתרחש בלי פרקים, בלי עצירות, בלי אוויר. אנחנו בתוך הראש המבולבל שלה, וזה עובד דווקא כי זה לא נוח. החרדה שלה מדבקת, הרצון לברוח מהעבר כמעט נוגע פיזית.
זה לא ספר על זיכרון. זה ספר על נקמה של זמן. על איך אהבה יכולה להידרדר לאובססיה. איך אשמה יכולה לכרסם מבפנים עד שהחיים מתפוררים. יש בו עצב כבד, בלי רחמים מיותרים. רחמים משמרים כוח. כאן אין כוח. רק פגיעות שמתחפשת לשרידות.
הסיום לא הפתיע אותי. אבל הוא נחת נכון. ישר על הלב.
ספר חזק, מהסוג שמותיר טעם מתכתי בפה. לא נעים, לא מנחם, אבל אמיתי מדי כדי להתנער ממנו.
תנינה במישור החוף/ טלי כהן-צדק
הוצאת שתיים, 2022, 242 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
This novel moves like a car on a cracked coastal road. Between what is real and what might only feel real. Between devotion and resentment. Between the wish for an ordinary life and the quiet pull toward the edge. The plot tightens, quietly, until there is no room to slip away from its question: what happens when the past returns not to haunt, but to consume.
One ordinary morning, Netanya disappears. No disaster. No spectacle. Just absence. Shira drives the highway again and again, convinced the city still exists, unable to reach it. A disappearance so understated it feels like courtesy. And then it turns into dread.
A memory surfaces: the university experiment. Amir, Micha, Naama, and Shira. Four students were sure they could touch the seams of reality and walk away untouched. But debts always arrive. And when they arrive late, they come swollen with interest.
Shira begins her search. Not a heroic quest, but a descent into the murk of herself. She finds the remnants of that group. Each cracked differently. Each carries its own cost. Shira, who ran toward family, order, and daughters, discovers the escape was only décor. The past was waiting in the hallway the entire time.
I didn’t warm to her. She grates. She spirals. She exhausts. And yet, there is honesty in how she trembles. No forced drama, no elegance. She is not a heroine. She is a raw place.
The book moves without chapters, pauses, or mercy. We stay lodged inside her anxious pulse. It works because it is uncomfortable. Her panic travels. Her attempts to outrun memory feel almost physical.
This isn’t a book about remembering. It is a book about taking revenge. About love that sours into fixation. About guilt that eats slowly, until life thins around the edges. There is sadness here, heavy and bare. Not pity. Pity assumes height. There is no height here. Only fragile people pretending they are upright.
The ending didn’t surprise me. It arrived like a final exhale.
A fierce novel. Metallic on the tongue. Unsettling, unkind, and unwilling to lie just to be gentle.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
