הסופרת, אנה מריה יוקל, נולדה בוינה בשנת 1911. לאחר מות אביה היא עברה עם אמה לברלין וכאשר הנאצים עלו לשילטון היא ברחה לפראג, משם לפולין וללונדון. באמצע שנות ה – 60 של המאה ה – 20, היא הגיעה לירושלים שם חיה עד יום מותה. הספר כולל מקבץ זיכרונות ממקומות ואנשים שונים שפגשה בנדודיה.

“שניהם נהיו חברים שלי, כל אחד בסגנונו שלו, והם כיבדו כל אחד את החברות שלי עם זולתם, כי כך התאפשר להם לשוחח זה עם זה לפי דרכם. ״את יודעת, בעלי…״ היתה האישה פותחת כהקדמה להאשמה מרושעת; על כך היה משיב: ״את יודעת, אשתי…״ הייתי מִתקן התשדורת השקט בשירות תקשורת השנאה שלהם, שהיה בה הכרח בוער.”

אנה מריה יוקל, חייתה במאה רבת תהפוכות. היא ראתה שתי מלחמות עולם מגיעות לסופן. את קריעת אירופה ואת המלחמה הקרה. היא מזקקת ומרכזת את זיכרונותיה בקטעים קצרים, תמציות של החוויה האישית. מעין שירטוט של נוף חייה ומסעותיה.

“העולמות שעיצבו אותנו ושבהם הפחנו חיים, נעלמו, העמים שהיו בהם, האנשים, הארצות, כולם בקושי היסטוריה למי שנולדו אחר כך, גם הקרבות והמתים שלנו, אפילו האנטנות שלנו כבר לא מוכּרות, אבל אנחנו נראים פחות או יותר כמו קודם וחיים בַּעולם ובזמן שהשתנו לגמרי, אנחנו למראית עין מותאמים, אבל מתמלאים חיים בדרך אחרת, משכבות גיאולוגיות נסתרות”.

למרות שמדובר בזיכרונות שנכתבו מנקודת מבט אישית, בכתיבה צלולה, חדה ובועטת היא פותחת לקורא צוהר אל נוף ההיסטוריה של המאה ה-20. היא נאלצה לנדוד בין מדינות אירופה, ובלית ברירה עם עליית הנאצים לשילטון היא גלתה מגרמניה, שבה החלה לפתח קריירה בתחום הקולנוע. הקרע שחוותה ממדינה אותה אהבה מלווה אותה כצל רפאים (והיא אכן המשיכה לכתוב בגרמנית, גם את הספר הזה תירגמו מגרמנית).

המקבץ משקף את מסע הנדודים שלה בחיפוש עצמי ובחיפוש אחר בית.

בכתיבה שלה היא מייצרת עבור הקורא רגעים צלולים בזמן, בועות, בעין הסערה. בטכניקה הזו, הקורא חש אליה ולאנשים שהיא נפגשת איתם אמפטיה עמוקה, אבל בו זמנית הוא זוכה להציץ לרגעים אינטימיים שמתחוללים בתוך אירועים היסטוריים עולמיים מסעירים, אפלים ודרמטיים. היא מספקת לא רק את המקום והזמן, אלא גם את ההקשר ובכך הזיכרונות הקצרים מקבלים עומק.

אחד הספרים היפיפיים שקראתי.

.

---