“כשאתה בשנות העשרים לחייך, גם אם אתה מבולבל ולא ברור לך מה המטרות שלך, יש לך תחושה חזקה שאתה יודע מה הם החיים עצמם, ומה אתה בתוך החיים ומה תוכל להיות. אחר כך… אחר כך יש יותר אי ודאות, יותר חפיפה, יותר נסיגה, יותר זיכרונות כוזבים. אז, אתה עדיין יכול לזכור את חייך הקצרים בכוליותם. אחר כך נעשה הזיכרון מעשה טלאים ושברים. קצת כמו הקופסה השחורה במטוסים המיועדת להקליט את ההתרחשויות בשעת התרסקות. אם שום דבר לא משתבש, הסרט נמחק. כך שאם באמת מתרסקים, הסיבה ברורה; אם לא מתרסקים, יומן המסע ברור הרבה פחות.”

ספר שהוא לא פחות מגאוני.

החלק הראשון של הספר, מתאר מנקודת ראותו של טוני וובסטר (אנתוני) את מערכת יחסיו עם שלושת חבריו בתקופת התיכון אי אז בשנות ה- 60.

הם היו שלושה, ולמעשה אדריאן פיין הצטרף אליהם בשלב מאוחר יותר. אדריאן, טיפוס הגותי וכריזמטי, מצליח לרתק אליו את השלושה וליצור בינהם תחרות סמויה על החברות איתו. כשהם מסיימים את התיכון, הם מתפזרים כל אחד לעתידו.

אדריאן וטוני ממשיכים ללימודים אוניברסיטאיים בשתי אוניברסיטאות שונות. בתקופה הזו, יוצא טוני עם ורוניקה לתקופה של כשנה, במהלכה ורוניקה מתנגדת לקיום יחסי מין. הם נוסעים לבית הוריה, שם טוני פוגש באביה, אימה ואחיה. הוא מרגיש מושפל מהיחס שוורוניקה, אביה ואחיה מעניקים לו ומתנחם דווקא בשיחה עם שרה – אימה של ורוניקה, שמתנהגת אליו בצורה נחמדה ואף מזהירה אתו מבתה.

כשהם חוזרים מסוף השבוע הם מתחילים להתרחק ולבסוף נפרדים. יחד עם זאת ורוניקה לא עוזבת את חייו של טוני. היא חוזרת למפגש מיני מלא עם טוני, המפגש הזה הוא שירת הברבור של יחסיהם ולאחריו היא מתחילה לצאת עם אדריאן. שניהם מוצאים לנכון לידע את טוני במערכת היחסים החדשה שלהם. בתחילה טוני מעמיד פנים שכל זה לא נוגע אליו ובגלויה קצרה מאחל להם דרך צלחה. אולם, לאחר מכן כותב לאדריאן וורוניקה מכתב חריף ומרושע שמאחור יותר נגלה כי התניע את מהלכי ההיסטוריה.

טוני מנתק קשריו עם אדריאן וורוניקה וגם מיתר חבריו, נוסע לטיול בארה”ב, חוזר, נישא, יולד בת יחידה, מתגרש וחיי את חייו.

בחלק השני של הספר, מתגלה מלוא גאונותו של בארנס. טוני בן השישים, גרוש ובפנסיה מקבל מכתב ובו מסתבר כי אימה של וורוניקה הותירה לו בצוואתה 500 לירות שטרלינג, יומן של אדריאן ומכתב משרה. טוני שלא היה בקשר עם שרה לא מבין את פשר הירושה מה גם שמסתבר כי וורוניקה מסרבת להעביר לו את היומן שעשוי לשפוך אור על הפרשייה. היא מעבירה לו דף בלבד מהיומן וכן את העתקו של המכתב ששלח לה ולאדריאן אי אז לפני 40 שנים.

בחלק השני, הסיפור מקבל תפנית אפלה כשמסתבר שההיסטוריה נכתבת לא רק ע”י המנצחים אלא גם ע”י המובסים. במסע בלשי אל העבר, חושף טוני את משמעות הירושה. החלק האחרון של הספר מטלטל כאשר מלוא המשמעות של האירועים נפרסת בפני הקורא.

ג’וליאן בארנס עוקב אחר האופן שבו הזיכרון האנושי מתעתע בנו ומאפשר לנו לגבש נרטיב כדי שנוכל לחיות עם עצמנו ועם המעשים שלנו חיים שלמים וקוהרנטים. הוא עוקב אחר השפעתו של אירוע אחד על אנשים שונים והשפעתו המכרעת על חיים שלמים הספר זכה בצדק בפרס מאן בוקר. אחד מהספרים הטובים ביותר שקראתי השנה.