פוסט זה כולל תכנים שיתכן ויחשבו רק למבוגרים. אני מבקשת להבהיר כי מדובר בפוסט עיוני לכל עיניין ודבר. התכנים מבוססים על ניתוח פסיכואנליטי שכתב פרויד במסה "זכרון – ילדות של ליאונרדו דה וינצ`י"*.
מדוע יצירה, שבעניי הצופה יכולה להחשב כיצירת מופת, הופכת בעניי האמן יוצרה לתמונה לא שלמה, לא גמורה?
כיצד יתכן שיצירות כגון: לדה, המונה ליזה, הסעודה האחרונה, הנחשבות ליצירות בעני הצופים למופלאות, נחשבו בעני לאונרדו דה וינצ`י, יוצרן, כיצירות פגומות?
יכלתי לחשוב על עשרות תשובות רלוונטיות, שנעות על הטווח שבין פרפקציוניזם וניסיון לקבל עוד תשומת לב ומחמאות. אבל, לא יכלתי לחשוב על התשובה של פרויד: עידון היצר המיני והפיכתו ליצר חקירה המשתק את האמן.
באחד מחיבוריו המדעיים, שעיניינו מעוף העיט, מספר לאונרדו דה וינצ`י על זיכרון משחר ילדותו, כאשר עוד שכב בעריסה:
"מעשה בעיט שירד אלי, פתח לי בזנבו את פי, ופעמים רבות דחף בזנבו זה על שפתי."**
ניתן להתווכח על אוטנטיות הזיכרון, אולם לא ניתן להכחיש את חשיבותו בעניי דה וינצ`י, שפרטים מעטים ביותר ידועים לנו על ילדותו ועל חיו האישיים.
גם אין לי ספק כי תוכן הזיכרון עולה עם דימוי הבעילה שמיחס לו פרויד: אקט שבו מוכנס איבר לתוך פי הבעול [אם כי יש לי השגות רבות על "הנליזויות המיניות הנאלחות ביותר" שמייחס פרויד לאקט ומכאן לניתוח הפסיכולוגי המייחס את תכני ההזייה המסויימים הללו לנשים או להומוסכסואלים סבילים "הממלאים במגע מיני את תפקיד האישה" – כהגדרתו]. דימוי המוסט ע"י פרויד אל עצימות היחסים האירוטים שבין אם וילד ומתרגמת במונחיו של פרויד אל הזיה המורכבת משני זיכרונות: אמו הניקה אותו והעתירה עליו נשיקות.***
לטעמו של פרויד, לזיכרון ילדות זה היתה השפעה מכרעת מחד על פעילותו המינית ומאידך על פעילותו האמנותית של דה וינצ`י ושתיהן מאופיינות במעצור ואין אונות.
בעיית המעוף והטיסה מעניינת את ליאונרדו משחר ילדותו. באחד האיזכורים בעיוניו על התעופה והטיסה, הוא מביע משאלה לעוף.
הפסיכואנליטיקאי רואה במעוף כסות למשאלה אחרת, מינית בבסיסה (פרויד מביא דוגמאות מהשפות הגרמנית והאיטלקית בהן השפה משתמשת במושג ציפור לתיאור האקט המיני הגברי). במובן זה משאלתו של דה וינצי לעוף, שקולה למשאלה לגבריות מינית והיא זו שדוחפת את דה וינצי לחקירה אירוטית, שלבסוף נכשלת.
המעבר לבגרות והכישלון בתחום האירוטי מיני, אינם מבטלים את המשאלה, אלא מסייעים להבליע אותה באפיק פעילותו כחוקר.
אם כן, המסה של פרויד מניחה בפני הקורא שתי הנחות מסקרנות:
הראשונה, שאין בכוונתי לרדת לעומקה, קובעת באופן תמוהה, כי נטיה חד מינית, היא בהכרח תוצר של כישלון בחקירה המינית המוקדמת.
השניה, שמסקרנת אותי ומדהימה אותי יותר, היא הקשר החד-חד ערכי שמוצא פרויד בין כישלון החקירה המינית, עידון הדחפים המיניים, בחירה בזהות מינית הומוסקסואלית ומעצור יצירתי.
האם יתכן קשר בין זהות מינית ובין היכולת לייצר אמנות נשגבת ושלמה?
בניגוד למקרים מובהקים של אמנים הומוסקסואלים מוצהרים כמו דיויד הוקני, רוברט מייפלתורפ ופרנסיס בייקון, במקרה של לאונרדו דה וינצ`י, אין הוכחות חותכות לזהותו המינית של האמן.
מהידוע, לאונרדו לא פיתח יחסי קירבה או אישות עם נשים ולנוכח מסכת חיו ניתן לחשוב כי היה הומוסקסואל. אולם, אין עדויות חותכות לכך. ניתן היה לחשוב על יחסיו עם תלמידיו במסגרת הנורמטיבית של יחסי מורה-תלמיד.
במקרה הזה, קשה לי להסכים ולתלות את המעצור היצירתי בכישלון החקירה המינית והפניית האנרגיה המינית לחקירת הטבע שבתורה מהווה מעצור בפני שלמות אמנותית.
המהלך של פרויד נראה לי כמעין להטוט מילולי שקל לשמוט תחתיו את הקרקע. מה גם שאני לא מצליחה לראות את הקשר החד ערכי בין הומוסקסואליות ויצירתיות.
נהפוך הוא, נראה לי שגם לפרויד עצמו, לאחר כל הליהטוטים, קל יותר לקבל את הנחתו של אדמונד סולמי, הגורס כי מלכתחילה חקירת הטבע נועדה לשמש את לאונרדו ליצירה מדוייקת יותר, קרובה למציאות. אולם משעה שירד לעומק הדברים כדי לחקות את הטבע בצורה מושלמת, חל מפנה נפשי ויצירתי באמן.
כאשר ניסה לשוב וליצור הוא לא הצליח לתחום את היצירה האמנותית, לבודד אותה ממכלול הזיקות שהיו חלק ממנה ולכן השאירה, לדבריו , לא גמורה.
מאטיאו באנדלי, נזיר במנזר סאנטה מאריה דלה גראציה במילנו, תיאר את עבודתו של לאונרדו על "הסעודה האחרונה". לפעמים עמד על הפיגמים ולא הניח את מכחולו עד שעות בין ערבים, אולם לפעמים היו עוברים ימים שלמים שלא נגע בציור כלל. לפעמים הוסיף מספר משיכות מכחול והפסיק את העשיה.****
האיטיות והמעצורים האמנותיים, חרצו את גורלה של התמונה. לאונרדו לא יכל להשלים את הפרסקו שדרש עבודה בקצב מהיר כל עוד הרקע לתמונה טרי.
ניסיון שיחזור זיכרון הילדות, חוזר כמובלע בחזרות נשנות להשיג את חיוכה של אמו שהתעורר עם בת צחוקה של המונה ליזה.
4 שנים עבד לאונרדו דה וינצ`י על היצירה, מבלי שהצליח, לדבריו, להביאה לידי גמר. פרט זה עולה בקנה אחד עם העובדה שמזמין העבודה מעולם לא קיבל אותה והיא נמכרה למלך צרפת פרנסואה ה-1.
את חיוך המונה ליזה, שב והעלה הצייר על שפתי דמויות נשים נוספות שצייר. חיוך קפוא ונוקב שייצר פרשנויות רבות.
בת צחוק זו חוזרת גם בתמונת יוחנן המטביל (גם היא יצירה שנחשבת לא גמורה), שדמותו הנשית משהו מישירה מבט אל הצופה. אליבא דה פרויד, דמותו של יוחנן אומרת סוד אהבה ובכך כיחד דה וינצ`י את אסונו: סיפוק משאלת נער שאמו עוררה את תאוותו.*
קריאה בפרויד מאתגרת, לא רק בגלל שצריך לאחוז בחוט שהוא מותיר לקורא וללכת בעיקבותיו אלא מאחר והיא חותרת תחת יסודות הפרשנות הנורמטיבית. פרשנות נורמטיבית שלא בהכרח קושרת אונות מינית ויצירתיות.
קשה לי להסכים לקשר בין זהות מינית ואונות יצירתית שניסה פרויד לבסס אבל יתכן שלא הבנתי את המהלך הפרוידיאני עד סופו.
יתרה מכך, חלק מהעמדות שהוא מביע בדבר מין, אירוטיזם, משיכה מינית ותפקידה של האם בחיי הילד, מקוממות עד מעצבנות. אנ ימודה שהיו קטעים שריפרפתי עליהם.
יחד עם זאת, הרגשתי שיש משהו מאוד נכון בתיאור של החיפוש אחר האם בתמונות הנשים או הפורטרטים המחייכים. זו היתה הרגשתי כשדובר על הכורח לבחור בין אמנות למחקר.
"זיכרון – ילדות של ליאונרדו דה וינצי", בתוך "מעשה היצירה בראי הפסיכואנליזה ומסות אחרות", הוצאת דביר, 1988, עמ 111 – 166.
** שם, עמ` 126
*** שם, עמ` 144
**** שם, עמ` 114
***** שם, עמ` 152
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
