יש ספרים שלא נותנים לך להישאר תמימה. שיר העצב הנורא הוא אחד מהם.
ירושלים, שנות התשעים. נערה בת שש־עשרה מגלה שהמשפחה שלה לא הייתה בית אלא תפאורה. ואבא? לא משענת, אלא מראה עקומה.
בלה חיה בשני צירים. בחוץ היא מתבגרת: חברות, אהבות ראשונות, החיפוש אחר זהות בעולם שמבקש להגדיר אותך לפני שאת מבינה מי את. בפנים, האדמה שלה רועדת. שום דבר כבר לא יציב כמו שחשבה.
האב, שדרן מוערך, מכנס את הנשים בחייו ומבקש שתשתוק. לא לשאול. לא לדעת. המחלה שלו היא לא רגע חסד, אלא חריץ דרכו נופלות האשליות. אין כאן טרגדיה מטהרת. יש מערכת יחסים רעילה שמתבהרת באור אכזרי.
יש רגעים שבהם נדמה שהספר מדבר על ילדות. בפועל הוא מדבר על שליטה; על הסתרה כדרך חיים. על גבר שרואה בנשים סביבו לוויינים שנועדו לשרת את מסלולו. שלוש נשים, שתי בנות, ואפס מקום למחשבה שהן יותר מתפאורה לסיפור שלו.
גם כשהגוף שלו נרקב, האגו שלו נשאר מלוטש. המחלה לא גואלת אותו; היא רק מחדדת את הכיעור. הוא לא משתנה. אפילו מול הקצה. לא מסביר, לא מתחרט, לא מסדר את הבלגן שהוא מותיר. גם במוות הוא רוצה כתף, בלי לתת עוגן.
הסצנה שהכאיבה לי במיוחד היא החתונה המאוחרת שלו עם דליה.
בלה מגלה עליה במקרה, כמו כל דבר בחייו. כשבסוף הוא מואיל להסביר, זו תשובה טכנית.
“זה טכני”, הוא אומר לה. כאילו נישואין הם פעולה אדמיניסטרטיבית. כאילו אהבה, אחריות, ילדים, עולם רגשי שלם הם טופס. אפילו ברגע שבו החיים סוגרים עליו, הוא מסרב להיות בן אדם.
ובסוף, כשהיא רואה את הנשים שלו עומדות יחד סביב בור הקבר, המבט נהיה חד.
זה רגע הצלילות היחיד. הילדה שהגנו עליה מגלה שהגבר הגדול שהיא רדפה אחרי תשומת ליבו כל חייה הוא סיפור קטן מאוד. והמוות, כמה אירוני, סוף סוף מחזיר דברים לפרופורציה.
למה לריב על גבר שלא ידע לאהוב אף אחת מכן באמת.
זה ספר שלא מציע נחמה. הוא מזכיר דבר פשוט, כמעט לא נעים:
משפחה היא מערכת כוח לפני שהיא מערכת אהבה.
ויש הורים שמסוגלים להישאר עסוקים בעצמם עד נשימתם האחרונה.
הייתי שמחה לראות פחות סצנות חברתיות ויותר העמקה בתוך הרקמה המשפחתית, המורכבת, המכאיבה.
ועדיין, זה ספר אמיץ. חשוף. לא מנחם. לא מתחנף.
למי שמוכן להביט במשפחה בלי פילטר.
שיר העצב הנורא / תמר טסלר
הוצאת שתיים, 2022, 238 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
