נגורה חוזרת לספרד לאחר עשור באנגליה: מצבה הכלכלי בכי רע, הנושים רודפים אותה והיא מחוסרת עבודה. מצבה הנפשי בכי רע, היא תפסה את בן זוגה בוגד בה ונאלצה לחזור לספרד בודדה וחבולה. נגורה בת הארבעים חסרת תקווה ועל כל זאת החתולים שמתחת לחלונה מייללים את עצמם לדעת. היא לא סובלת חתולים. ממש שונאת אותם. אבל היא לא מוכנה לחזור לבית הוריה הזקנים וגם לא לבקש מהם כסף.

עד שנגורה מקבלת טלפון מלוסיה, חברתה הטובה שמציעה לה להיבחן לעבודה ב”קפה נקו”.

את “קפה נקו” הקימה יומי. יומי היא יפנית ונגורה מתאימה לה כמו כפפה ליד, כי יומי צריכה מישהי שתסייע לה בתרגום ובתקשורת מול המקומיים. אבל אליה וקוץ בה – קפה נקו הוא בית קפה שבו חתולים מוצאים מחסה ומזון, עד שמישהו מיושבי בית הקפה מאמץ אותם ואז נכנס חתול אחר במקומם.

נגורה כאמור שונאת חתולים. היא לא מאמינה שהיא תצליח ליצור איתם קשר, בטח לא לשכנע אף אחד לאמץ אותם. גם הם, במפגשים הראשונים לא מפגינים כלפיה חיבה יתרה. אבל לאט לאט היא משתלבת, הקרח מפשיר ולבסוף היא לומדת להכיר את בעלי החיים הפרוותיים וגם לומדת מהם כמה שיעורים לחיים.

מקריאה ברשת הבנתי שבשנים האחרונות בתי קפה כאלה נפוצים. אישית אני ממש לא מתחברת לקונספט או לחתולים.

ספר חביב לחובבי חתולים ופילוסופיה לחיים.