קראתי את כל סידרת הספרים שבה מככבת ליזי בדיחי, העיתונאית הגמלונית מהדרום שנקלעת לפרשיות רצח ומתעקשת לפתור אותן. בדרך כלל בהצלחה.

פרפר במחסן, הוא מה שמכונה במוזיקה, קודה. פרק הסיום בסידרה המוצלחת הזו. ליזי היא דמות משנית בספר והקריאה בו מצטיירת כניסיון לספק לקורא סוג של סגירת מעגל.

הספר עוסק בסופר, די נרקסיסט, פלצני ושחצן, שעיסוקו המרכזי הוא כתיבת ספרים ובגידות באישתו הצעירה. את בנו הראשון זנח לאנחות בקיבוץ ולביתו החדש עם אישתו השניה הוא לא מביא אותו. את בתו הצעירה בת השנה, מגדלת מטפלת. כך שעיתותיו נמצאות בידיו ובהן הוא מנהל רומנים שבסופו של דבר גם מגיעים לאוזניה של אישתו.

כאשר הוא מבקש לפרסם את סיפרו החדש, פרפר בטוקיו, הוא מגלה כי מישהו העתיק את סיפרו ופירסם אותו תחת שם בדוי.

כבר בתחילת הספר ברור מי גנב מאלישע את היצירה שלו וגם המניעים לגניבה ברורים כך שברור לקורא, שלא בגניבה עסקינן ולא בתעלומה שדורשת כישורים של מהנדס בנס”א. הופעתה של ליזי בדיחי היא סוג של אבן חן בבריכה העומדת והמהבילה והמצחינה בשטחי הספרות והברנז’ה בתל אביב.

מה שהופך עם התקדמות הקריאה לברור, שזה ספר שיעודו להעביר ביקורת על עולם שקרוב לליבה של לפיד והיא רואה את הפגמים והחוליים המכרסמים בו.

כך, שהעלילה רובה ככולה עוסקת בביקורת של לפיד על עולם הספרות והסופרים שמצטיירים כאנשים קטנים וקטנוניים בעיקר כפויי טובה, צר עולמם כעולם הנמלה ולכן הם עסוקים בעיקר בעצמם, והאגוצנטריות שלהם מעוורת אותם וחוסמת כל אפשרות של אמפטיה והבנת האחר.

נכון, שהיא גם מספקת תירוצים למכביר להתנהגות המזעזעת של רובם (בוגדנות, גאוותנות, רדיפת יוקרה, רדיפת עושר, אלימות, הדרת נשים והחפצתן באופן מיני ועוד כהנה והכנה) אבל זה לא הופך את הספר לנעים יותר לקריאה.

האירוניה המושחזת של לפיד לא פוסחת על אף תופעה והגיבור שלה, הסופר אלישע פרידריך, מייצגת את חלק הארי שבהן: מעבר להיותו קצר רואי, נרקסיסט ורודף יוקרה, מהשיח הפנימי שלו ניתן ללמוד שהוא גם חתיכת מגלומן.

 רק חבל שהאירועים בספר מאפשרים לו להתבצר בעמדתו ה”צודקת” ולא להבין את אישתו הצעירה וחמת המזג ובסופו של דבר יצא “רשע וטוב לו” מה שמאוד איכזב אותי.

ליזי בדיחי 7#

דף הסידרה –

ליזי בדיחי