​בגיל 40, אחרי שנישא לאשת חלומותיו, הביא 2 ילדים, והוא מועמד לקידום בעבודה, רייצ’ל אישתו של דר’ טובי פליישמן רוצה להתגרש.

בהתחלה, הוא מסרב אבל עם הזמן הרעיון קוסם לו והוא נעתר.

​​טובי פליישמן יוצא לשוק הבשר המוטרף שכולל אפליקציות שונות לדייטינג וסקס, אימוג’ים במקום מילים ומפגשים חד פעמיים.

ואז לילה אחד, גרושתו משאירה אצלו את הילדים לפנות בוקר, יוצאת לשבוע נופש ונעלמת. טובי צריך ללמוד להתמודד עם מציאות שבה הוא מגדל לבד 2 ילדים צעירים בעולם כאוטי שבו מופעלים עליו לחצים מכל צד: המעסיק שלו מבקש מחוייבות מלאה שלו לצרכי העבודה. הילדים שלו דורשים את תשומת ליבו. הנשים שאיתן הוא נפגש לא מפסיקות לרדוף אותו.

וטובי? הוא בחור יהודי טוב, שאפילו התנדב בקיבוץ בישראל, למד רפואה וכל חייו רצה חיים ממוסדים. עכשיו הוא רק רוצה שגרושתו תחזור, תיקח את הילדים ותתחפף מהחיים שלו.

טובי עסוק בניסיונות לנתח את מצבו וכיצד הגיע לכך שהוא מתפקד כאב חד הורי.

את הסיפור של הזוג פליישמן מספרת ליבי, חברתו הקרובה של טובי, בחורה מהמעמד הבינוני גבוהה שגם היא איבדה את דרכה.

זוהי כרוניקה של אובדן דרך במציאות תחרותית והישגית שבה משלמים מחיר אישי כבד על המרדף אחרי כסף כתחליף לאושר.

הספר נוגע בהרבה נושאים כמו זוגיות בצל המרוץ אחרי הכסף. זוגיות שבה האישה מצליחה ומרוויחה יותר. דימוי עצמי בעולם שבו לכולם סביבך יש הרבה כסף עד כדי כך שהם שוחים בן. מימוש עצמי. אהבה. הורות. יהדות ועוד.

הסופרת מציירת מציאות מאוד מטרידה: רוב הדמויות בספר לא נעימות במילים מעטות, במיוחד הדמות של רייצ’ל פליישמן, פשוט נוראית. הן עסוקות בעצמן, הן כועסות ורשעיות. הן עסוקות בצבירת עושר ובסקס עד שזה מתפוצץ להן בפנים. הזיוף נוטף מכל פינה –

​”בדיעבד טובי שאל את עצמו למה היה חשוב לו כל כך להעמיד פני אדיש מול הנשים האלה שלא מזיזות לו בכלל. הוא עבר שוב ושוב על השיחה בראשו, על כך שברגע ההוא המטרה שלו היתה להגן על ההתקדמות של רייצ’ל בסולם החברתי במקום לספר להן איזה אדם היא בדיוק ומה היא עשתה”

הספר עצמו מחולק ל – חטיבות ויש בו הרבה מלל. חלק מהתובנות שעולות ממנו מעניינות, אבל חלק פשוט נמרח בלי סוף. בין לבין נמתחת ביקורת נוקבת על סיגנון החיים המודרני ובמיוחד עולות תובנות על חיי הפריבילגים מהאפר אייסט סייד.

יחד עם זאת, הפריעו לי תיאורי הסקס והפנטזיות המיניות של טובי. בשלב מסויים הם ממצים את עצמם. גם הפטפטת הבלתי נפסקת התישה אותי בחלקים של הספר.

הכי עיצבן אותי, שהסיפור נמסר מנקודת מבט שלישית של ליבי ולא הבנתי את זה עד שהייתי ממש בעומק הספר. לא הצלחתי להבין מדוע היא מספרת את הסיפור של הפליישמנים, הכל נראה מאוד אוטנטי עד שמבינים שהמספר הוא לא טובי אלא ליבי וחלק מהתיאורים מאבדים את האוטנטיות שלהם.