האנושות עומדת בצומת מכריע: משבר האקלים והצטמצמות המשאבים בכדור הארץ, מובילים למאמצים למצוא פתרונות מעשיים לבעיות השרידות של המין האנושי. חלק מהפתרונות הללו מתמקדים בהקמת קולוניות בחלל.

הפרקים בחלקם מורכבים עד כדי זרא – עוסקים בתיאוריות פיזיקליות שאפילו לא ידעתי שקיימות כמו תורת המייתרים. בחלקם האחר נקראים כמדע בידיוני: הקמת מושבות אנושיות בירח או במאדים. בינה מלאכותית, רובוטים וסייבורגים.

במקום שהספר יתן לי תיקווה, הוא ממש ייאש אותי : הצורך באדפטציות גנטיות של האדם לעולמות המרוחקים וזה אחרי שהאדם בכלל יעמוד במשימה הבלתי אפשרית כמעט העומדת בפניו, לייצר סביבות ידידותיות לאדם בכוכבי הגלקסיה השונים.

גם אם נמצא כוכב מותאם לאנושות, ונתגבר על התנאים העויינים, עדין עומדת בפני האדם משימה שהמורכבות הטכנית שלה עצומה והמחיר הכלכלי שלה אדיר.

כאשר רובצת לפתחנו אפשרות של קטסטרופה אקלימית כזו או אחרת, אפשרות של התנגשות באסטרואיד או פלישת חייזרים, לפחות יהיה סיכוי שרידות לדורות הבאים.

ממילא לפי קאקו מדובר בטכנולוגיה שתושג עוד לפחות 100 שנים. אנחנו כבר לא נהיה בין החיים.

בכך הוא גם רומז לצרות ראייתם של המנהיגים שמצמצמים תמיכות בתוכניות חלל ומאפשרים בכך לחברות וייזמים פרטיים להיכנס ולהניע את הטכנולוגיה שתיקח אותנו אל הכוכבים מה שגורם לעיכובים בהתפתחויות טכנולוגיות.

למרות שנראה לי, רק מתחושה פנימית שלי, שהוא לא מספיק מדעי למדענים שביננו ולא מספיק ידידותי לחובבי מדע פופולארי או מדע בידיוני, נסיעה בזמן ובין כוכבים, יש לזקוף לזכות המחבר שהוא מציג טיעונים שנראים מאוד מבוססים מדעית. אבל אחת מהבעיות בספר מסוג זה, שאני, כקורא הדיוט, לא יודעת לשפוט את רמת הטיעונים המגוונים שהוא מציג ומעבר לכך אני לא יכולה לשפוט את רמת החדשנות שלו.

זה עקב אכילס של הספר הזה שבחלקו שיעמם אותי עד מוות ובחלקו השאיר אותי עם פה פעור.