“ענבי זעם”, הוא מסוג הספרים המתעתע. כמעט כולם קראו ומכירים אותו, ומי שלא קרא, בוודאי צפה בסרט ומי שלא צפה ולא קרא, בוודאי שמע על הספר. לכן, מאוד קל לתאר את העלילתו בקווים פשוטים.

אבל כשמנסים להעלות את הדברים על הכתב מבינים, ששום תיאור כזה לא יתעלה לרמה של הפרטים והאירועים שמתרחשים בו. שום תיאור כזה לא יעשה חסד עם הספר העוצמתי ועם העלילה הקשה שבו.

הספר פורסם בשנת 1939, וגם היום, כ- 80 שנים לאחר שפורסם, הוא רלוונטי במסרים ובתיאורים שבו.

בקליפת אגוז ובפשטות, זהו סיפור מסעם של משפחת ג’ואד, משפחת חקלאים מאוקולהומה, שבלית ברירה נעקרו מאדמתם ומולדתם ויצאו אל הארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש קליפורניה במטרה למצוא עבודה, להרוויח את לחמם ולהתיישב.

זהו סיפור שיברונו של הקפיטליזם והתוצאות הטראגיות למאות אלפי משפחות שסבלו עוני מחפיר, רעב מצמית ויחס משפיל ומבזה כל זאת בזמן שהמדינה התעלמה מחובותיה המוסריות והאנושיות כלפי אזרחיה, ונתנה יד חופשית לבעלי הון פרטים ולתאגידים, לרמוס ולנצל עד מוות את האנשים.

משפחת ג’ואד, יוצאת למסע שעושות מאות אלפי משפחות עקב השפל הגדול ועיקול אדמותיהם בידי הבנקים ועקב סערת אבק שמחריבה את אדמותיהם. השבט מונה 12 אנשים ואליהם מצטרף קיי סי, מטיף דתי, שמתכחש להיותו מטיף.

אם בתחילת המסע (כאשר הכוכבים מאירים את שמי הפנטזיות שלהם, הפרוטה עדין מצוייה בכיסם והרכב המשפחה מלא בעקבות חזרתו של טום שהשתחרר מהכלא) הם אופטימיים, 600 עמודים לאחר מכן, הקורא מוצא את שאריות משפחת ג’ואד מותשים, מפוררים ושבורים ללא תקנה.

גם מעשה החסד האחרון, הנועל את הספר, לא מותיר תקווה ולא מאיר את האפלה החברתית והרישעות האנושית שנחשפים להן במהלך הספר.

נכון, ישנם מספר גילויי נדיבות ואנושיות שמנקדים את האפלה. אבל הם כמו אור כוכבים דועך בחשכת הלילה.

סטיינבק מצטיין בתיאור הרוע הצרוף והסבל האינסופי. הוא מצטיין בשימור גחלת התקווה וליבוי האש שבוערת במשפחה, רק בכדי לשפוך עליה מים ולכבות אותה.

ומה הם בני אדם בלי תקווה?