כשאליס יצאה מהיער שבו לדברים אין שם, היא נאנחה לרווחה ונשבעת לעצמה שמעתה היא תזכור את שמה (“מבעד למראה ומה אליס מצאה שם”, עמ’ 66).

לא בכדי אליס מוטרדת מהעובדה שהיא לא זוכרת איך קוראים לדברים ובעיקר שהיא לא זוכרת איך קוראים לה. בעולם כאוטי, שיום הוא אחד מיסודות השפה והתקשורת האנושית. הוא מקנה לחפצים ולעצמים לא רק זהות אלא גם מהות ומאפשר לנו להבין אחד את השני.

אבל יש אנשים, שבניגוד לאליס של קרול, נכנסים ליער שבו לדברים אין שם וגורלם נגזר לעולם לא לצאת משם. אחת כזו היא אליס האולנד, שבגיל חמישים מתגלה אצלה מחלת אלצהיימר מוקדמת. ביד רגישה ומיומנת מתארת המחברת את תהליך הדעיכה המזעזע שעוברת אליס. ממרצה מוערכת, פרופסורית בהאוורד, אליס מאבדת אט אט, את זיכרונה למילים, את השפה, את היכולת לתקשר, את היכולת לקרוא, את היכולת להתמצא במרחב, את עבודתה ולבסוף את זהותה.

אליס לא מוותרת ונאבקת בחירוף נפש על שימור מה שלדעתה מגדיר את זהותה ואת מהותה, מלחמה כואבת ואבודה מראש, עד שלקראת סוף הספר היא מהבהבת כמו להבת נר העומדת לכבות.

אך גם בתוך תהליך האובדן אליס מרוויחה דברים. לחלקם היא מודעת, לחלקם לא.

הספר לטעמי מעולה, אחד הטובים שיצא לי לקרוא והוא מצטרף לשורת ספרים משובחים שעוסקים בנושאים קרובים שהוציאה בשנים האחרונות הוצאת מטר. בינהם: “דבר לא נשאר כשהיה”, של ק רדפילד (סיפור אמיתי שעוסק בה ובבעלה ובהתמודדות שלה עם האובדן של בעלה והפחד שלה משיבת מחלת המניה דיפרסיה שבה היא לקתה בצעירותה), “ביקור חולים עם אוסקר”, של ד דוזה (שעוסק בבית חולים שמטפל בחולי אלהמייר ושטיון ובתופעה נדירה של חתול המלווה חולים אלה אל המוות) ועוד.

סיימתי את הספר בשעתיים והוא פשוט שאב אותי לתוכו, כשמצאתי עצמי צוחקת, נבוכה ובוכה עם אליס. בושת המח המבריק שהכזיב, שקורס לו לאט לאט לתוך עצמו בלי אפשרות לעצור. האכזבה מהטיפולים הרפואיים וההתדרדרות האגרסיבית כאשר המחלה כובשת כל חלקה טובה במוחה ואישיותה של אליס מפחידים, מזעזעים, מטרידים.

למרות שזו פרוזה, ליסה ג’נובה מטיבה לתאר את התהליכים ואת מערכות היחסים העדינות בתוך המשפחה. את הלבטים של אליס, את התסכולים ומאידך את רגעי האושר.

בקיצור רוצו לקרוא.