חיים וייס הוא ראש החוג לספרות באוניברסיטת בן גוריון, את העובדה הזו גיליתי לאחר שקראתי את הספר המופלא שהוציא תחת ידיו. “ספרים מחוקים” מתרחש בירושלים של שנות ה- 70. הוא מזכיר באוירה ובקצב שלו את הספרים של חיים באר והקריאה בו מענגת את הקורא.

“מאימי למדתי כי המציאות הגלויה, זו העומדת חשופה לחטטנותם ואלימותם של בני האדם, היא שטחית ועלובה, וכוחה לעולם לא ישווה ליופיים של סיפורים ושל אירועים שמן הראוי היה להם שיתרחשו, אלא שבשל רפיונה של המציאות ומגבלותיהם של החיים הם לא הגיעו לכלל מימוש.”

הספר הוא סוג של ממואר בין זיכרון לבדיה, בין אמת לחלום. מסע בשבילי הזיכרון של תהליך החילון שעבר והוביל אותו אל חייו הנוכחיים כראש החוג לספרות.

הכתיבה של חיים וייס יפיפיה, מרגשת, מענגת.

במסע הוא עובר בין אירועים מילדותו כבן למשפחה דתית בירושלים ומסיים בשני אירועים מבחרותו, בהם נחה עליו ההבנה שסטה מהדרך באופן כה מהותי, עד כדי שלא יוכל לחזור אחורה:

“בדיוק כמו מר ליפסטאק, מורנו הנמוך והקרח, היא הקריאה את המילים שוב ושוב בהתרגשות גדולה, ולאחר מכן, בעיניים שעצב עמוק ניבט מהן פסקה באוזניי בטון נחרץ כשל רופא המשׂיח עם חולה חשוך מרפא: “ככל שאר הבוגדים שמכרו את נפשם בעד נזיד עדשים גם אתה לא תדע נחת בחייך. צערך לא יעזוב אותך ואתה לא תוכל לעזוב אותו. לעולם לא תדע עוד, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, את אותה הנאה פשוטה השמורה לו לאדם מישראל שזכה לטעום שמץ משמחתו של הקדוש ברוך הוא”. לאחר מכן היא סגרה ברכות, כמעט בלא קול, את המחזור, השאירה אותו על המפה הצחורה שעל הסטנדר, נשפה בלהבותיהם של ארבעת נרות ההבדלה עד שכבו, ויצאה מהספרייה.”

ראו בפסקה שלמעלה כיצד ממש אפשר לשמוע את הדלת נסגרת מאחוריו בסגירת ספר המחזור וכיבוי ארבעת נרות ההבדלה. הדגשתי לי עשרות קטעים יפיפיים כאלה.

הסיפורים מדגישים את התהום הפעורה והבלתי ניתנת לגישור בין החיים בצל הדת לחיים בישראל החילונית:

“לא זו בלבד שפעילות פוליטית נאסרה עלינו, אלא שגם יום העצמאות עצמו, ספק הועלם, ספק הונח בקרן זווית. בעיני ראשי הישיבה היה יום העצמאות יום “ציוני” (מילה שאותה הם ספק ירקו, ספק התיזו בבוז בהגייה אשכנזית) מנוגב מכל סממן דתי, יום אפוף הערצת כוח ונעורים ושלא ראוי לבחורי ישיבה להשתתף בו. ״התקווה״ לא הושרה מעולם בבית הספר”

לאורך פרקי הספר, התהום הזו הולכת ומתרחבת ולמרות ההומור שעוטף את הסיפורים, לא ניתן להימנע מתחושת החלחלה שמלווה את הקריאה. התחושה הזו מגיעה לשיאה בפרק “ספרים מחוקים” שעל שמו נקרא הספר, נקודת ציון ואירוע מכונן בחייו של הסופר:

“בכל פעם שסיימתי את מלאכתי העברתי את הספר המצונזר לעיונו ולאישורו של הרב גולדשמידט, שהיה מעלעל בו קלות ומתבונן בזוועה בדפים המושחרים והמובסים. פעם אחת, אינני זוכר בדיוק בעקבות איזה מהספרים המצונזרים, הוא אמר לי תוך כדי פזילה למגרש הכדורסל שוקק החיים: “מזל שאף אחד ממילא לא קורא בספרים האלה. לך תדע איזה אסון עלול לצאת מאנשים הקוראים בספרים מחוקים”.”

את נסיבות האירוע שהוביל את המחבר לשבת ולצנזר ספרים, תוכלו לקרוא בפרק השביעי של הספר. הפרק כתוב בקלילות, בחן ובשעשוע.

כשלעצמן, הנסיבות הללו לא חריגות, תמיד היו ותמיד יהיו מי שירצו לצנזר ספרים מהפחד שישפיעו על התודעה של הקוראים (ראו גם בפוסט שלי Our Missing Hearts). יחד עם זאת, אני לא יכולה לתאר לעצמי את הסבל שעבר הילד הצעיר שספרים וקריאה היו אהבת חייו, בזמן שמחק שורה אחר שורה לא ראויה לקריאה.

זהו תרגיל מורכב בסיבולת ועמידות נפשית שגם מבוגר היה מתקשה בו. בין אם הסיפור אמיתי או בדיוני, אפשר להבין כיצד הגיע להיות חוקר ומרצה לספרות.

אחד הספרים המפתיעים, הטובים והיפים שקראתי.