חייה של נורה לא סגו בשושנים. היא מלאת חרטות ואכזבות על האופן שבו התנהלו חייה. בגיל 35, כשהחתול שלה נמצא מת בשולי הדרך והיא מפוטרת מעבודתה, היא מרגישה שקצו כל הקצים ואין לה מוצא אלא למות.

בין החיים למוות נמצאת ספריית חצות.

נורה, מגיעה לספריית חצות, ספריה של כל ספרי חרטות של החיים שלא חייתה. בספריית חצות הזמן נעצר, ונורה יכולה לבחור לעבור ליקום מקביל בו היא חייה את החיים עליהם היא ויתרה. היא גם יכולה להתחרט באותם החיים ולשוב לספריית החצות, והכל בתנאי שהיא לא תמות בחיים האחרים.

המון קוראים אהבו את הספר והוא גם זכה בתואר “האהוב ביותר” לשנת 2022 בקטגורית סיפורת בגודרידס. ואומנם הרעיון שבבסיסו טוב, אבל לטעמי הוא ספר סתמי והיישום ממש גרוע.

הקשבתי לאודיו שהפיקו עברית, והוא היה טעון שיפור: האפליקציה שלי מכוונת על מהירות קריאה 1 (שזו מהירות קריאה רגילה) אבל הקריינית קראה את הספר במהירויות משתנות, מהיר מידי, איטי מידי ולא בהתאם לעלילה אלא בהתאם ליכולת שלה להתמודד עם המילים שאותם קראה. היא לא הצליחה לבטא חלק מהמילים ובמקרים האלה היא קראה אותן בהברות או עם השהייה. לדוגמא כבר בשורות הראשונות של הפרק הראשון: היא קירטעה בקריאת המילים הייזלדין וברדפורד וזה היה רק אות וסימן להתחלה.

בהמשך, כשמתרגלים למהירות המשתנה של הקריינות, לקירטועים במילים וכבר מוכנים לכך שבכל פעם שמופיע שם של מקום או מילים שהקריינית עשויה להתקשות בהן הקריינות תשתהה, היא הופכת למונוטונית ומשמימה. קראתי סקירות של חברים בגודרידס, ואני מבינה שבעיית המונוטוניות קיימת גם באודיו באנגלית שלא היה להיט. יתכן שזה הספר.

כפי שכתבתי הרעיון טוב, אבל הוא מיושם באופן ילדותי ופלקטי ואין בו התמודדות אמיתית עם אכזבות, דכאון, אובדנות ובדידות.

אין בו אפילו קצה קצהו של רעיון לפתרון לאנשים שמרגישים שהחיים שלהם בקיפאון. רק מסרים שטחיים וחסרי פואנטה שמוטחים פעם אחרי פעם בפנים של הקורא – כמו המעגליות של החזרה לספריית חצות.

נורה גולשת ליקומים אחרים, המון יקומים אחרים, בהם אחרי דקה וחצי היא מוצאת את עצמה מאוכזבת וחוזרת לספריית החצות לנסות חיים אחרים רק בכדי להתאכזב שוב.

התנהגות כל כך אופיינית לעידן שבו אנחנו חיים: אין התמודדות, אין ניסיון לפתרון, הכל מהיר, נוצץ, ציבעוני ונעלם במהירות כמו פוסט באינסטגרם או ציוץ בטוויטר.

התהילה ותשומת הלב ממכרים. גם ההתרגשות והאנדרנלין ממכרים. אבל הם שיטחיים ולא מספקים. מהר מאוד נדרשת התרגשות מסעירה יותר, כי אנחנו הופכים אטומים.

החיים עצמם הם לא ציוץ בטוויטר שמתפוגג אחרי דקה כשיש משהו מעניין יותר. הם גם לא מסעירים וציבעוניים כמו האינסטגרם. רוב הזמן, החיים שיגרתיים, אפילו משעממים. רובנו לא הפכנו להיות המון דברים ולרובנו יש המון הזדמנויות שפיספסנו.

אבל גם יש הרבה הזדמנויות שהרווחנו ביושר, בעבודה ובהתמדה: את ימנו אנחנו מבלים בבניית הקריירה שלנו, בפרנסה וביצירת קשרים חברתיים משמעותים שיתרמו לעושר הרוחני שלנו ובכך יתרמו גם לבריאות הנפשית שלנו.

לצערי, לא הגיבורה של מאט הייג, שקופצץ כמו צרצר ממקום למקום רק כדי לגלות שהיא מתאכזבת שוב. כשהיא מגיעה ליקום שבו היא מאושרת ומוצאת משמעות לחיים שלה, גם אז לא נשארת. והרי לכם חוכמת החיים שדרשה 296 עמודים –

“די מדהים לגלות שהמקום שרצית לברוח אליו הוא גם המקום שרצית לברוח ממנו, שהכלא אינו המקום, אלא נקודת המבט.”

והנה לכם עוד הברקה, תודו לי אחר כך שתמצתתי לכם את הבשורה על פי מאט הייג וחסכתי לכם את הקריאה בספר –

כאילו, הכול היה הרבה יותר קל אם היינו מבינים שאין שום דרך לחיות שיכולה לחסן אותנו מפני עצב. ושעצב הוא חלק בלתי נפרד מהאושר. לאף אחד מהם אין קיום נפרד.”

מדוייק אך מביך. עצם העובדה שהסופר צריך לקוראים מסר כל כך בסיסי ועליו הוא זוכה לתשואות הקהל. מביך.

אלה דברים שלומדים בגיל 16.5 או 17. לא דברים שלומדים בגיל 35.

אלה דברים ששום מסע בין יקומים לא מלמד אותך וממילא לאף אחד מאיתנו אין את הפריוולגיה שיש לגיבורה של הייג, כך שהייג מצפה מאיתנו שנסמוך על הגיבורה המעורערת וחסרת הסיפוק שלו כדי שנפנים את המסר?