“סיפורי תוהו” מאגד שישה סיפורים שנכתבו בין 1900 – 1915, בתרגום חדש לעברית של דן מירון. הספר גם כולל אחרית דבר (שארוכה לפחות כאורך הסיפורים גם יחד) שכתב מירון ובה הוא מאיר את הניואנסים וההיבטים שנקשרים לכל סיפור.

הקובץ כולל את הסיפורים: “סיפורי אלף לילה ולילה”, “החייט המכושף” , “שבעים וחמישה אלף”, “תחנת ברנוביץ´”, “איש מבואנוס איירס” ו”בגלל כובע”.

לטעמי האישי, הסיפור החזק ביותר בקובץ הוא הסיפור הראשון, שמתאר מסע של אב שאיבד את כל משפחתו ואת כספו והוא נתלה בתקווה קלושה שבן אחד שלו ניצל והגיע לארה”ב.

“אתה רואה לנגד עיניך יהודי מהגר, שנוסע יחד עם כל היהודים לאמריקה – וזהו! את האישה, ברוך השם, איבדתי. הילדים מסודרים באופן היותר טוב. שלושה ילדים, שני בנים וחתן – עשה הקדוש ברוך הוא נס: בן אחד עמד להיתלות, והאחר עמד להיירות, ואת החתן, אומרים אחדים, הרגו בסביבות למברג, ואילו אחרים אומרים שהוא נפל בשבי ואיש לא יודע לאן התגלגלו עצמותיו. אז הבת יצאה מדעתה, והאישה, אשתי, לא יכלה לעמוד בזה – בת יחידה, אחת ואין אחרת – והסתלקה לה מן העולם בטרם זמנה”

בדרך מקופנהגן לארה”ב, הוא פוגש את שלום עליכם ומתאר לו בהומור מהול בעצב את קורות משפחתו ודרך זאת את קורות היהודים בעיירות מערב בפולין בזמן מלחמת העולם הראשונה, עת הצבא הגרמני פלש בדרך לכיבושים במזרח והצבא הרוסי נסוג. התיאורים נושאים מבנה מחזורי: בשיאו של כל פרק – שפל שממנו על הקהילה והמשפחה להתאושש.

כך מתברר שהיהודים, שמסיבות שונות (מוצדקות) שטמו את הרוסים ואת הפולנים, “התנדבו” וגם נודבו לסייע לצאר הרוסי (בנו האחד גוייס לצבא הרוסי). מתוך צרות רואי, כאשר הגרמנים פלשו לפולין, הם “התנדבו” וגם נודבו לסייע לגרמנים (בנו השני התמנה לראש העיר שמייצג את הקהילה מול הכובש הגרמני). צחוק הגורל, שהגרמנים היו גרועים לא פחות מהרוסים ואולי יותר.

הסיפור נבנה מנדבכים של אירועים קטסטרופליים שבאים על הקהילה ועל המשפחה. כמו בבושקה, אסון בתוך אסון בתוך אסון שנמסרים לקורא בנימה מבודחת ואירונית. בין לבין הדובר מזמין את שלום עליכם לנוח, לנפוש, לאכול ולחזור להאזין להמשך הסיפור.

במחזור האירועים האחרון הדובר עמד להיות מוצא להורג וניצל רק בשל הפלישה החוזרת של הרוסים. אבל אלה, מחקו את העיירה ורצחו את תושביה בתליה, יריה והפגזה. שורדי הקהילה, ובינהם הדובר, הפכו לגולים חסרי דבר.

“את האמת אומר לך – איכשהו קשה להאמין, שעוד קיימת בזמנים האלה איפשהו בעולם פינה של פיכחון, שבה בני האדם לא שיכורים מדם ולא שוחטים אנשים באלפיהם כמו ששוחטים אצלנו, למשל, עופות כשמגיעה שעת הכפרות בערב יום כיפור, ושלא חותכים שם אחד את השני כמו שחותכים דג מלוח, ושלא מקצצים שם אחד את השני כמו שמקצצים ראש כרוב…”

סיפור נוסף שאהבתי הוא הסיפור “תחנת ברנוביץ”, שמתאר את קורותיה של עיירה שלמה, ובמיוחד של מנהיגם, לנוכח סחטנותו הבלתי נדלית של קיבקה (בן הקהילה, מרזחן עלוב נפש שנדון לעונש מלקות וניצל ממנו בזכות תחבולה).

כפי שציינתי, אחרית הדבר שצירף דן מירון, ארוכה לפחות כאורך הסיפורים כולם גם יחד – אני לא יודעת עד כמה באמת היא ארוכה ביחס לסיפורים שכן אני קוראת בדיגיטלי, אבל היא ארוכה משמעותית. אין ספק שהיא משכילה ושופכת אור על מוטיבים והיבטים שונים בכתיבתו של שלום עליכם. יחד עם זאת, לעיתים הרגשתי שדן מירון כתב את אחרית הדבר עם פנים לקולגות שלו ולא לקוראי הספר (שלהם היתה מספיקה גם אחרית דבר מצומצמת וממוקדת יותר ובעיקר נטולת אבחנות שמקומן הנכון הוא באקדמיה).

סה”כ מדובר בפרוייקט מבורך. התרגום קולח והערות השוליים מסייעות להעמקת הידע של הקורא. בניגוד לאחרית הדבר, הן ממקדות בנתונים שחשובים להבנת הסיפורים. בגירסא הדיגיטלית ניתן לעבור להערות השוליים ולחזור לקריאה, הבנתי שבספר הפיזי הערות השוליים מרוכזות בסוף הספר, דבר שהוא בעייתי (ישנן המון הערות שוליים המעבר הזה יכול לקטוע את רצף הקריאה ולהתיש).

---