אלכסנדרה סשה זית, בעלת מראה סוסי משהו, חייה באל פאסו שבע שנים עד מות סבתה. סבתה הורישה לה את המשק ולכן היא חוזרת לארץ לנהל אותו. או אז היא מגלה את ההיסטוריה המשפחתית ומגלה מהי אהבה.

בלשון היתולית, מתחכמת, מציירת הסופרת את חייה ועלילותיה של סשה. עלילות פנטזיות שיש בהן שמץ מציאות, שמץ פנטזיה.

הספר התחיל באופן מבטיח: תיאור חייה של אלכסנדרה בגלות. שלל הדמויות והדימויים המשעשעים. המפגש עם המשפחה והשכנים. אבל ככל שמתקדמים בספר כך משהו אובד בו, בהתחכמויות הלשוניות, בעלילה המופרעת שגובלת בפנטזיה הכל נהיה מעייף ומעיק.

לעיתים נראה שהסופרת מאוהבת ביכולתה הווירטואוזית עם מילים ובהיתוליות היתר, לעיתים העלילה אובדת ביכולת הזו שלה. נעתי ונדתי בין אהבה לספר לרצון להפסיק את הקריאה. בסוף הסופרת נכנעת לעלילה והגיבורה דוהרת אל האופק עם הנסיך שלה.

---