בעבר קראתי יצירה מאת עדי שורק שפורסמה במקבץ שעסק בחללים, קניונים ושדות תעופה. לא עפתי על סיגנון הכתיבה המעורפל עם המסרים המובלעים. אבל, הכריכה של הספר הזה כל כך אסטתית ויפה בעיניי, שהחלטתי לתת לספר הזדמנות ושוב נתקלתי בכתיבה מעורפלת עם מסרים מובלעים בספירלות של תיאורים, שהותשתי.

נתן, גיבור הספר הוא מומחה לאנרגיה סולארית, שיום בהיר אחר מקבל החלטות עיסקיות מטומטמות. בגאווה שיש רק לטיפשים באמת, הוא מחליט לנטוש את העסק המצליח שלו ומתוך אידיאולוגיה עלומה כל שהיא לצאת לדרך חדשה. אלא שהדרך החדשה אין וכישלון קולוסלי וקונקרטי מוביל אותו ואת משפחתו לקשיים כלכליים כבדים.

באין פרנסה בארץ, עוזב נתן את ביתו ומשפחתו ונוסע לניו יורק כדי לנסות את מזלו מחדש.

בכדי לחסוך בהוצאות הוא מתארח בביתו של חבר ותיק וחמוש במכתב המלצה של חבר אחר, האחרון שעוד נשאר לו בארץ – יוצא לדרך חדשה בה הוא מקווה לפגוש איל הון שיעניק לו את הזדמנות חייו.

עד המפגש המיוחל הוא משוטט ברחובות העיר הגדולה תוך שהוא משוטט גם בין זיכרונותיו ובין ההווה העגום שלו.

ובכך למעשה הסיפור מתמצה: למרות ההתחלה המבטיחה של הספר, למרות התעוזה והתעופה הסיגנונית והמילולית, הוא שוקע לעמודים על גבי עמודים של תיאורי שוטטות ברחבי ניו יורק ותחושת הניכור והתלישות שמלווה את גיבור הספר בשיטוטיו בעיר הגדולה. בעמודים על עמודים המתארים את זיכרונותיו וחוויותיו של נתן שגם הם מתמצים בתחושת הניכור והתלישות.

כל מעשה המרכבה של הסופרת, המילים היפות, האמצעים הסיגנוניים אינם מובילים אלא לרעיון אחד : בדידות ניכור ותלישות.

למעשה בספר אין עלילה אמיתית ובהיעדרה מצאתי את עצמי מדלגת בכדי למצוא איזה שביב עיניין, משהו חדש ומרגש.

רק שהם לא נמצאו.