​

“נשים קטנות” הוא סיפורן של ארבעת האחיות לבית מארץ’ אי אז באמריקה של אמצע המאה ה- 19.

הוא נחלק למעשה לשני ספרים: הספר הראשון ילדותן והתבגרותן של בנות מארץ’, אור למלחמת האזרחים האמריקאית. התבגרות קשה כאשר משפחתן סובלת לא רק מקשיים כלכליים, אלא גם מהעובדה שהאב, כומר במקצועו יוצא לשדות הקרב שם הוא נהיה חולה והאם נאלצת לצאת ולהיות לצד מיטת חוליו.

החלק הראשון ככלל מפגיש את הקורא עם שלל דמויות מפתח שישפיעו על חיי הבנות ועוד יותר מפגיש את הקורא עם החינוך המוסרני, שמרני והמטיפני שמקבלות הבנות. סבלתי כל רגע בחלק הזה.

ג’ו הדמות הדומיננטית שואפת להיות סופרת והיא אפילו מצליחה להשתכר ולסייע למשפחתה. אבל היא נחשבת לדמות לא נשית, לא תרבותית שהדודה מתביישת וגם מסרבת לקחת אותה לצרפת. מי שדווקא זוכה בטיול לצרפת היא האחות הצעירה ,איימי, הריקנית והחסרת המעוף.

זו שרוצה להיות אמנית ולהינשא לגבר עשיר. זו שבהבזק של תובנה הפנימה את כל הכללים המצופים מאישה בחברה השמרנית והנוצרית והיא מפנה גם מפנה את הלחי השניה. לא יכלתי לסבול את הדמות שלה בחלק הראשון.

לקראת סוף החלק הראשון, האחות הבכירה מג נישאת לבחיר ליבה, גבר טוב אך עני וחייה הופכים למסע של חינוך לחיי צמצום כלכלי מחד, ומאידך לימוד מתמשך על אופי חיי משפחה, בית וגידול ילדים כאילו היא צנחה לחיים אלה מפלנטה אחרת ולא מבית שבו ראתה חיי זוגיות משגשגת ושבו גדלו 4 בנות ועוד נער בן השכנים.

בחלק השני של הספר, המוסרנות והשמרנות מורגשים פחות. גם הערכים הנוצריים עטופים באופן מיומן יותר בכל זאת מדובר בחבורת נשים בגילאי ה 20 שמוכנה ומזומנה להיות רעיות ואמהות למופת.

כך איימי, לאחר סידרת חינוך מוצלחת ביותר במשך מספר שנים בצרפת, פוגשת את לורי בן השכנים שספג אכזבה קשה מג’ו אותה אהב כל השנים.

כפרס ניחומים לורי מקבל את איימי הריקנית, שהסופרת מנסה לשכנע אותנו שהיא שינתה חברבורותיה – היא התבגרה, התפתחה והפכה לאישה ראויה לכל גבר – כמובן בתנאי שהוא עשיר.

לורי העשיר והמקסים, גבר מתחשב, אמפטי ומצליחן, לא מגיע לו לחיות בצל ילדה שתלטנית קטנה וחסרת מעוף אמיתי. אבל כן, הם נישאים ועוד במרחק מהמשפחה.

ג’ו לעומת זאת, לאחר שמאכזבת את לורי ופוגעת בו אנושות -אגב, גם בעצמה- נוסעת לניו יורק ושם מתחילה להגשים את עצמה כסופרת. אבל אז היא פוגשת את הצנון שלה, פרופסור בר המורה לגרמנית. הוא מבוגר ממנה בעשור, לא כל כך זקן אבל הרבה פחות כריזמטי, הרבה פחות תומך והרבה פחות מעניין מלורי. דווקא הצנון הזה מצליח להכניע אותה, לכבות את האש שבוערת בה, ולרמוס את היצרים הספרותיים שלה כדבעי.

והעיקר, בסוף הספר, למרות שאחת הבנות מתה מוות בלתי ברור בעליל ממחלה לא ברורה בעליל, מאמא מארץ’ יכולה להיות גאה. שלושת בנותיה נשואות לגברים טובים, יציבים ויש לה גם נכדים.

mission accomplished 🤦‍♂️🤦‍♂️🤦‍♂️

3 כוכבים שהספר קיבל ממני הם בחסד כי לאורך פרקים ארוכים חשבתי שאדרג אותו ב 2 כוכבים. אבל משהו במחצית השניה של הספר היה טוב יותר ולו היתי יכולה הייתי מדרגת אותו ב 2.5 כוכבים.