מה כבר יכול להתרחש בכפר אוסטרי פסטורלי? הפרות ירעו באחו, האיכרים יחבצו חמאה וגבינה, סה”כ חיי עבודה לא קלים משחרית ועד לילה. אך רוזינה ליפי, מצליחה ביד אמן עדינה וכישרונית לרקום מתוך חיים לכאורה משעממים, חסרי דרמות וגוון את הדרמות המסעירות ביותר.

ליפי פורשת במיומנות את סיפורן של תריסר נשים המתגוררות בשתי נחלות שברוזנאו. הספר מתחיל בתחילת המאה העשרים, ב- 1909, עם סיפורה של אנה ובמכתב מכותב מסתורי הממוען לאנה (רק שלא ברור לאיזו אנה) ומסתיים בשנות השבעים, ב- 1977, בסיפורה של לאורה.

סיפורים מרגשים, אמיצים, על נשים המתמודדות באופן יומיומי, בחוכמה וברגישות עם המציאות ועם ההפתעות שהיא מזמנת להן. נראה על פניו שההיסטוריה עוקפת את רוזנאו, אין לה השפעה. הקורא חולף ביעף על פני שנות מלחמת העולם הראשונה והשניה, שנים של מלחמות אלימות ורוויות דם ומתים עוברות לכאורה בשלווה, אבל זו רק החזות המתעתעת, הן משאירות את חותמן וצלקות עמוקות ובלתי נמחות.

בעיתון הארץ כתבה מאשה צור גלוזמן: “לא בכדי נקרא הקובץ “נחלה”: זהו ספר על בעלות ועל משמעותה מהפרספקטיווה הנשית. נחלה פירושה ביטחון כלכלי ומעמד חברתי, אך היא נושאת גם אחריות גדולה, מגבלות רבות והכרת טובה כל כך מקיפה, עד שיש בה מן המועקה.”

ואני רק אוסיף שלדעתי הסיפורים גדלים מתוך אי הכרת הטובה. מתוך כל שהנחלה נושאת אכזבות ותשוקות לא ממומשות, שנצרבות בזיכרון הגנטי שעובר מדור לדור. באופן לא מפתיע בחרה ליפי בנשים ולא בגברים, למרות שהם היו המועמדים הטבעיים. מתוך יחסי אם – בת, נשים מורישות לבנות שלהן לא רק את המנהגים, את הכישורים לנהל את משק הבית ולהצליח לנהל את הנחלה שנפלה ברשותן ובכך להיות אישה ראויה, אלא גם את האכזבות, הכאבים, הכמיהות, התשוקות הבלתי ממומשות.

ספר נפלא, נפלא, נפלא פשוט ספרות במייטבה.