​כמו שכבר כתבתי בעבר, מאיה ערד היא לדעתי א​​חת הסופרות המשובחות בעברית. זהו הספר החמישי שלה שאני קוראת. הספר כתוב בחרוזים ובזמנו נחשב למרענן ולהפתעה חיובית שרבים מהמבקרים גמרו עליה הלל. גדעון טיקוצקי, כותב באחרית הדבר למהדורה שיצאה במלאת 20 שנים לספר : “‘מקום אחר ועיר זרה’ הוא מאותן יצירות נדירות המופיעות בהפתעה גמורה, כאילו יש מאין, שלמות וריבוניות, זרות למקומן ולזמנן…”. הוא ממשיך מעמיד אותה בשורה אחת עם יצירות כמו “החיים כמשל”, “עיין ערך: אהבה” ו”ערבסקות”.

אכן, לכתוב ספר שלם בחרוזים מנוקדים מצביע על כישרון ועל תעוזה. אבל לצערי, לא הצלחתי להתחבר לא לסיגנון הכתיבה שבשלב מסויים מעייף מאוד ולא לעלילה.

זהו סיפורה של אורית, חיילת בחייל החינוך שקיבלה שתי משימות: המשימה הראשונה לכתוב חוברת הדרכה בנושא “זהות ישראלית”. השניה לסייע בליווי וקליטה של חייל בודד בשם ג’יי שעלה מקנדה. בין הגיגים על מהות הארץ ישראליות, מסעות עם ג’יי החיילת מתאהבת באופן תמים בחייל הבודד ונאלצת להתפכח.

אני חושבת שעצם המאמץ האינטלקטואלי, לייצר רומן שלם (190 עמודים) בחריזה מושלמת, מעקר את הרגש מהדמויות. מה שיכל להיות תיאור מפגש בין הארצישראלי לגולה, הפער שבין המציאות לדימוי שלה, מקבל נופך של מלאכותיות שאני מרגישה שנובעת מהצורך לשמור על שלמות המבנה הצורני והטכני.

לצערי, גם הקריינות של ירון לונדון לא סייעה.