עוד ספר טוב מאוד מפרי עטו של ישי שריד.

הספר נפתח כדין וחשבון שמוסר דר’ להיסטוריה המתמחה במחנות ההשמדה ליו”ר יד ושם.

כבר בפתח הדו”ח הדובר מודע לכך שלא יוכל להפריד בין הצדדים האקדמים והצד האישי שבסיפור. הוא מבין שהאירועים שיתרחשו בהמשך, הם תוצאה של שילוב אישיותי, ולכן הוא בוחר לתאר את האופן שבו הגיע לחקר מחנות ההשמדה, זאת בלית ברירה מתוך כורח לפרנס את משפחתו. ומנקודה זו הוא מתאר כרוניקה של הידרדרות חסרת שליטה.

הכורח שהוביל אותו לשדה המחקר שבו התמחה הוא למעשה אותו הכורח שמתווה את סדר האירועים מבלי שתהיה לו אפשרות להתחמק מגורלו.

כאשר אותו החוקר נדרש להשלים את פרנסתו בסיורי תלמידים, בתחילה ביד ושם ומאוחר יותר בליווי קבוצות תלמידים למחנות ההשמדה בפולין.

ככל שהוא מלווה יותר קבוצות, וככל שהוא נחשף יותר לרוע ומעבד אותו, כך הוא מפסיק להשתתף במשחק הפומבי של המסעות, הנפת הדגלים ושירת התיקווה ומסרב למחול לבני הנוער ולמורים שלהם על המיסחור של השואה, ההסתרה והשיטחיות. הוא מכריח אותם ואת הצוות החינוכי המלווה אותם להתמודד עם שאלות מוסריות קשות כמו הערצת הכח, הערצת השליטה והמילטריזם שמאפשרים לנו כישראלים לסלוח לגרמנים ומאידך השיפוטיות כנגד הפולנים שלמעשה לא הם הגו וביצעו את השואה. הם היו אנטישמים, הם היו כלי, אבל לא הם היו הוגי הרעיון המזעזע שהוביל לטבח של מליונים.

אט אט נפשו נאכלת מהעיוותים הנדרשים ממנו והוא נאלץ להפסיק להדריך תלמידים, כי בתי הספר מוצאים את האמירות שלו בוטות לנפשות הרכות (כן, נפשות רכות שחושבות שמחנות השמדה זה מה שצריך לעשות לערבים ושבחודשים הקרובים יתגייסו למכונת הרג משומנת) והוא מצטרף לצוות צבאי שאמור לתכנן את חגיגות 75 שנים לשיחרור ממחנות ההשמדה.

גם במפגש עם חיילים הוא לא רווה נחת. הוא מנסה לחקור את שאלת התתנגדות והנסיבות שהובילו לכך שהיתה התנגדות מעטה מאוד אם בכלל בתהליך ההשמדה.

ואז הוא נאלץ להדריך קבוצות תיירים מישראל, שלמעשה לא רוצים לשמוע ולראות. הם רוצים לבלות בקזינו, בקניות, בבילויים. הם לא רוצים לראות את המראות המחרידים ולהתעמק במשמעויות המוסריות והמצפוניות של השואה.

שיא הספר נמצא בסופו כאשר הוא מדריך במאי סרטים ועוזרת שלו וזה למעשה לב האירועים והדוח שהוא אמור למסור.

סוף הספר היה צפוי מבחינתי. הוא הזכיר לי
במסר שלו את משחקי הרעב. בסוף התהליך הגיבור עובר אבולוציה רגשית ומחשבתית. הוא מגיע למסקנה שהחזקים והכוחניים הם אלה ששורדים ולראייה הוא מביא את בנו שחוטף מכות בגן בלי יכולת להחזיר, הוא מתמרמר על החולשה של בנו, הוא לא מנסה למצוא פתרונות חליפיים.

מאידך, באבולוציה הזו טמון זרע הפורענות כאשר הגבול נחצה וההצדקות המוסריות מתגבשות לכדי דרך פעולה.

אין ספק שישי שריד מציב בספרים שלו מראה קודרת ואפלה של החברה הישראלית שלא השכילה למצוא דרך אחרת ונתלית בתירוצים רדודים שמקדשים אלימות, שינאת חלשים ובני מיעוטים, מליטריזם וכוחניות והכל בעטיפה של מוסריות נעלה ועל גופותיהם של הנרצחים בשואה.

---