זו היצירה השישית שאני קוראת של המינגווי והיא נחשבת לרומן האחרון שפירסם לפני מותו.

בדרך כלל אני מאוד אוהבת את הכתיבה החסכנית ונטולת המניירות שלו. אבל הרומן הזה כל כך לא מוצלח בעיניי, שזה מביך לכתוב את זה על אחד מהסופרים האהובים עלי.

לצערי, זה באמת לא אחד מהמשובחים בפרסומיו ומה שתרם לתחושה הגרועה שלי היה גם האודיו הרע שהפיקו לו באפליקציית עברית. הוא לא תרם בכלל להנאה שלי, נהפוך הוא היא היתה מדורדרת והאודיו דירדר אותה עוד יותר.

סיפורו של ריצ’רד קנטוול, קולונל אמריקאי פצוע מלחמה, המוצב באיטליה בסוף מלחמת העולם השנייה. הקולונל מגיע לוונציה לבקר את מי שהתאהב בה באופן נואש – איטלקייה, אריסטוקרטית צעירה כבת 19 או 20 – אותה רוב הסיפור הוא מכנה “בת”. עצם השימוש במילה בת במערכת יחסים שברור לקורא שהיא לא אפלטונית, גורם לצרימה קשה.

הוא, בן 51, מודע לפער הגילים שבינהם ואמור לנהוג באחריות. הוא גם מודע לכך שהוא גוסס. היא קתולית בת למשפחה מיוחסת ומודעת לכך שהוא גרוש ולכן אינה יכולה להינשא לו. אבל, הוא מחליט לחיות את ימיו האחרונים באושר עם אהובתו הצעירה וזאת למרות שאין תקווה לאהבה הזו והוא מודע לכך ששעתים לאחר שימות היא תנישא לבחור בן גילה שמתאים לה. היא מלאת נעורים ואהבה והוא, ממורמר בסוף חייו.

בכל פעם שהוא שוקע בדיכדוך היא לוקחת את ידו ומזכירה לו את ההווה אבל זה לא מוריד מהאופן המייגע שבו שיח האהבה הזה מתגלגל. אני אפילו לא יודעת אם לקרוא לו שיח אהבה מרוב שהוא חד צצדי ויש בו יותר תיאורים של מלחמה מאשר של אהבה.

למעשה לא הרבה מתחולל ברומן הזה מבחינה עלילתית, ומרביתו היא מונולוג מנקודת המבט של הקולונל על עברו. ברובד העמוק שלו אפשר לראות בו מסע השלמה עם ההזדקנות והמוות.

כשהרומן הזה פורסם המבקרים טענו שהרומן רגשני, שהפרוזה בו ירודה ושהעלילה שלו סטאטית. הם לא טעו.