בספרו ה 25 עוטה רוביק רוזנטל דמות צבעונית ולפרקים גם משעשעת. אבל תחת המעטה ניתן לשמוע את קול העצב על אובדן אחיו, גידי, במלחמה, על השסע החברתי ועל חוסר היכולת שלנו להגיע לשלום בר קיימא עם שכנינו.

מסעותיי עם העברית אינו רק מסע בנתיבי התפתחות השפה בהקשר חייו של הסופר, אלא הזדמנות עבורו לסכם 75 שנות חיים ושנות עשייה כעיתונאי וכבלשן, תוך סקירת השינויים התרבותיים והפוליטיים והשפעתם על השפה (קצת) ועל חייו (בעיקר).

התוצאה אוסף אקלקטי של פרקים שחלקם עוסקים במפגש עם השפה ורובם הגדול בסוג של אוטוביוגרפיה והמפגש של רוזנטל עם השפה העברית.

זה לא מה שציפיתי לקבל ולכן בחלק מהפרקים לא מצאתי עיניין, חלקם חזרו בצורה כזו או אחרת על רעיונות שהוצגו לפני כן וחלקם היו מעניינים. כמו הפרק שבו רוזנטל מתאר את השפעת הפוסט מודרניות על האופן שבו מושגים כמו טוב ורע נוצלו ע”י מנהיגים במדינות דמוקרטיות:

“הפירוק של מושגי הטוב, האמת והתבונה נפל לידי אנשים שלא קראו את כתבֵי המפרקים, אבל ידעו להשתמש בהם. הם באו לעבוד, וקצרו הישגים. כמעט כל מדינות העולם קוראות לעצמן דמוקרטיות, אבל הדמוקרטיה בכל אתר ואתר מאותגרת על ידי מנהיגים שנבחרו כחוק, ומרוקנים את הדמוקרטיה מרוחה. רעיונות הפוסט־אמת תורגמו על ידי פוליטיקאים ויועצי סתרים לתרבות של שקרים וקונספירציות מופרכות. הפוסט־הומניזם ממומש על ידי כוחות ענק שחיי אדם אינם שווים בעיניהם, והם היו כאן תמיד.” 

 או הפרק שבו הוא מציג את השפה של הפוליטיקאים:

“והשפה מהי? השפה משרתת את המוצר. השפה היא כלי שיווקי, הכלי השיווקי בה”א הידיעה. אמנם אין לפוליטיקאים שפה המשותפת לכולם, אבל יש לרשותם ארגז כלים לשוני. בארגז הזה נמצא תכשירי כביסה שנועדו להציג את מעשיו והחלטותיו של הפוליטיקאי כאילו הם תכלית הטוב עלי אדמות. בארגז הזה כלים המאפשרים לו להפוך שקר מלא או חלקי למראית עין של אמת. באחת התיבות מונח הסְפִּין (עם אקדח על הרקה לא אשתמש במילה המכוערת ‘סחריר’), שבאמצעותו הוא יכול להציג עובדות אפלות מצידן המואר. מכשיר מעורר קבס הוא דפי המסרים. הנה הפוליטיקאי שלנו מדלג בין אולפנים וחוזר על המילים והמשפטים שמאן דהוא ניסח עבורו ואסור לו לסטות מהם. כלי אחר הוא טרמפולינה. זו מאפשרת לו לקפץ בגמישות מעוררת השתאות מהצהרות נחרצות למסרים עמומים ומשם להצהרות נחרצות הפוכות לראשונות, הכול על פי צורכי השעה. שפת הפוליטיקאים שטופה בחוסר יושרה מובנֶה. שפה מתועבת.”

פרקים שמאוד מצליחים לחבר את הקורא לתהליכים פוליטיים המתרחשים כעת במדינה.

כמה מילים על הקריינות: את הספר מקריין הסופר. אני לא אוהבת שסופרים מקריינים את הספר שלהם. במקרה הזה הקריינות מוסיפה חן, כי רוביק רוזנטל יודע בדיוק את ההגייה והדיקציה הנדרשת. יחד עם זאת, יש בקול שלו איזו חריקה ולפעמים הוא מגיע לטונים צורמים שהקשו עלי את ההאזנה.