המאמר של אריק גלסנר גרם לי לחשוב. באמת לחשוב. הוא זיהה תזוזה בתרבות הישראלית, תזוזה שהרבה אנשים מרגישים אבל מעדיפים לא לנסח: הנשמה חוזרת דרך הפופ האמוני, לא כטקס דתי אלא כעמדה נגד עולם שמבקש לפרק אותנו לרכיבים, די אן איי, מדע מדויק, מכניקה של מוח.
“יש כאן יותר מזה” הוא משפט שמחזיר לאדם כבוד. לא כבוד של סטטוס, כבוד של קיום. והוא עובד כי הוא נוגע בנקודה שהחילוניות המדעית מתקשה להחזיק בה לאורך זמן: בני אדם לא רוצים לחיות כפרויקט ביולוגי. הם רוצים להאמין שיש בהם עוד שכבה, עוד עומק, עוד משהו שלא נמדד.
וגם הטענה ההומניסטית כאן לא שולית. גלסנר צודק כשהוא קושר נשמה להומניזם. רדוקציה קיצונית באמת מפחיתה את ערך האדם. אבל יש פה מלכודת: לא כל “נשמה” מייצרת הומניזם. לפעמים היא מייצרת בדיוק את ההפך. הומניזם אמיתי לא נבחן בזה שאני מרגישה שיש בי “יותר”. הוא נבחן בזה שאני מתנהגת כאילו גם לאחר יש “יותר”. ברגע שהנשמה הופכת לסיסמה שמעניקה לי ביטחון מוסרי אוטומטי, היא מפסיקה להיות הומניסטית ומתחילה להיות כלי כוח.
עד כאן הכול נכון, וגם הכרחי.
ועכשיו מגיע החלק שלא שרים אותו מספיק בקול רם.
הנשמה, כשהיא יורדת מהמטפיזיקה לשורת פזמון, יכולה להיות עוגן. לפעמים עוגן הוא לא פריבילגיה, הוא תנאי תפקוד. חברה בטראומה לא יכולה לחיות שנים בתוך זעזוע חשוף בלי לפתח שכבות הגנה. השפה משתנה. הנפש מחפשת אוויר. מי שלא מבין את זה, לא מבין בני אדם.
אבל עוגן הוא לא פטור. וההבדל ביניהם הוא כל הפוסט הזה.
כי באותו רגע שבו “נשמה” מפסיקה להיות עומק ומתחילה להיות מוצר רגשי, היא כבר לא מחזירה לאדם כבוד עצמי. היא מוכרת לו ביטחון. ביטחון מיידי. בלי מחיר של בדיקה. בלי מחיר של ספק. זה לא שקר של עובדות, זה שקר של תודעה. לא משנים את המציאות, משנים את הדרך שבה מותר לחיות איתה.
המשפט הישראלי הכי מסוכן הוא לא “יש כאן יותר מזה”. הוא “מי שמאמין לא מפחד”. זו לא נחמה פרטית. זה מנגנון ציבורי. הוא לא רק אומר “אפשר להתמודד”, הוא מרמז שמי שמפחד, מי שמתלבט, מי ששואל שאלות, הוא פחות. פחות אמיץ. פחות ראוי. פחות משלנו.
בנקודה הזאת נחמה מפסיקה להיות תרופה ומתחילה להיות משמעת.
וכאן נכנסת תרבות ה“אבא תרחם” ו“אבא תודה”. שוב, אין לי ויכוח עם הצורך האנושי בנחמה. החיים מפחידים. אנשים צריכים להחזיק משהו בלילה. אבל בישראל הנחמה הפכה לעיתים קרובות לתחליף לחשיבה. במקום שאלות יש חיבוק. במקום בירור יש פזמון. במקום אחריות יש תחושת תכלית.
וזה מתחבר באופן ישיר לשפה. כי מיתוס לא נבנה רק מסיפורים, הוא נבנה ממילים. מי ששולט בלקסיקון, שולט בזיכרון. והלקסיקון שלנו כבר זז.
יש דחף להחליף “טבח” ב“אירועי 7.10”. לא כי כולם רמאים, ולא כי אין כאב, אלא כי “טבח” הוא מילה שאי אפשר לשהות בה. היא שורפת. “אירועים” היא מילה שאפשר לנהל. היא כבר נשמעת כמו פרוטוקול. וכשאפשר לנהל, אפשר גם להזיז את הסיפור.
ברגע שהמילה משתנה, הכישלון מתחיל להתארגן מחדש כמשהו אחר.
אני לא מדברת כאן על דקדוק. אני מדברת על תודעה. כי ברגע שמישהו אומר “7 באוקטובר הציל את עם ישראל”, זה לא עוגן לנפש. זה ניסוח של נרטיב שמחליף שבר בנס. מחדל בהתעוררות. כישלון בהצלה. זה לא תהליך ריפוי. זו החלפת זיכרון. זו הדרך הכי יעילה לחסוך את השאלה המסוכנת: איך הגענו לזה, ומה צריך להשתנות כדי שזה לא יחזור.
ובדיוק כאן האמונה הופכת ממקום עמוק למנוף. מנוף שמניע ציבור בלי לשלם על שיפוט. היא מציעה כבוד עצמי במקום החלטות קשות. היא מציעה משמעות במקום אחריות. היא מציעה “יותר מזה” במקום המשפט הכי לא פופולרי בישראל: טעינו.
חשוב לי להיות מדויקת: אני לא נגד אמונה. אני נגד ביטחון שמוכר את עצמו בשם אמונה. אני לא נגד עוגנים. אני נגד עוגנים שמתחפשים לפטור.
כי יש הבדל בין נחמה שמאפשרת לאדם לנשום, לבין נחמה שמאפשרת לחברה להפסיק ללמוד.
יש כאן יותר מזה, כן. אבל אם “יותר מזה” נהיה תחליף להסתכל לכישלון בעיניים, אז נשאר לנו פחות. הרבה פחות.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
