קליופה נחשבת למוזה הבכירה והנבונה במוזות הקלאסיות של יון. היא מסמלת את עלילות הגיבורים ואת כישרון הכתיבה ולכן סימלה הוא החרט.

ואכן סיפורה של קליופיה סטפנידס נמסר לקורא בכישרון כתיבה רב, שגם זיכה את הסופר בפרס פוליצר היוקרתי לשנת 2003.

ברובד הראשוני, המידי, “מידלסקס”, הוא סיפור גילוי המיניות האחרת של קליופה סטפנידס, שנולדה למעשה כאינטרסקסואלית. המשמעות אצל קליופה, חזות חיצונית של נקבה, חזות חיצונית של אברי רביה נשיים כשבפועל מדובר במערכת גברית הן ברמה הגנטית והן מבחינת אברי הרביה הפנימיים. עובדה זו לא התגלתה עד שנות העשרה שלה, כאשר באופן מקרי לחלוטין בוצעה בדיקה של אבריה המיניים דבר שהוביל למהפך בחייה ובחיי הקרובים לה.

הספר מתאר בחלקו האחרון את המהפך ואת ההסתגלות לשינוי העמוק בזהות המיגדרית ולא רק המינית של קליופה.

ברובד המשני “מידלסקס” הוא סיפורו של מעמד הבניים באמריקה של המאה ה- 20. סיפור שיש להתעכב עליו בזהירות, שכן מתוך ההיסטוריה הכביכול פרטית אפשר ללמוד על ההיסטוריה האוניברסלית.

סבה וסבתא של קליופה ניצלו מטבח התורכים בארמנים. בזמן שהאירופאים והאמריקאים עמדו ולא עשו כלום, חרפו נפשם הארמנים להימלט מסמירנה שנכחדה. עד היום לא ברורה היקף השואה הארמנית, אולם שימו לב למכנה משותף עם השואה היהודית, גם אז שיתפו פעולה האירופאים והאמריקאים נקטו במדיניות הידועה כמדיניות האי התערבות, שנשברה רק עם ההתגרות של היפנים.

לפטי ודסדמונה הצליחו להימלט בעור שינהם לארה”ב והגיעו לשם בדיוק בתקופת ה”יובש”. הם עובדים קשה להקים משפחה ולהיטמע בסביבה האמריקאית, אבל המקלות הראשונים נתקעים בגלגלים.

ואל תשכחו שאני מתארת את הרובד השני, לא את הרובד האישי, שמתאר את האירועים הפרטיים בחיי המשפחה.

תקופת “היובש” מתוארת בצורה נהדרת. יוג`נידיס בחר למקם את המשפחה בדטרויט ובכך לספר עוד חלק מההיסטוריה האמריקאית. חלק הנקשר למפעל המכוניות “פורד” ליחס שלהם לפס היצור ולעובדים שלהם וכך הקורא לומד עוד פרק במאבק על זכויות העובדים והאיגודים המקצועיים.

הוא גם מתעכב על תקופת השפל הכלכלי בשנות השלושים ועל היציאה מהקיפאון הכלכלי. אבל משום מה בוחר לדלג בקלילות על מלחמת העולם השניה למעט איזכור שבו אחת הדמויות כמעט נשלחה למלחמה.

התרחבות המשפחה וצמיחתה נעשית לצד גדילת המחאה האפרו האמריקאים ותוצאותיה הידועות.

ההקבלה בין המהגרים לבין האפרו האמריקאים, בני בית שמעולם לא קיבלו זכויות בביתם שלהם, מדגימה את הדיסוננס בין התפיסה שלנו את אמריקה כארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לבין המגבלות שקיימות בין אם הן נובעות מהאפליה ברורה ושרירה או סתם כתוצאה מדעות קדומות המקטלגות אוכלוסיות שלמות ולא מאפשרות להן לצמוח.

דווקא משפחת סטפנידס הצליחה להתקדם יפה ולהצמיח ענפים על אף המקלות והקשיים, ואף לחרוג מהמסורות שהביאה איתה מארץ המוצא, כשהבן, מילטון מצליח לעשות את הקפיצה הכלכלית המשמעותית ולמקם את המשפחה במעמד הזעיר בורגני.

סוף שנות ה- 60 מתוארות מזווית מאוד אישית ופחות מהזווית ההיסטורית, אבל זה סימן לבאות.

לצערי, בשנות ה- 70 ניכר פיחות בתיאורים ההיסטורים אבל זאת מסיבה ברורה, יוג`נידיס עובר לסיפור האישי וככל שהוא מתעמק בו כך לא נשאר מקום לסיפור ההיסטורי.

הסיפור האישי מרתק מבחינה ביולוגית. יוג`נידיס בכישרון מפעים פורס אותו ביד אומן בצורה מובנת ונהירה, דבר מאוד חשוב כשמדברים על עובדות הקשורות למערכת הגנטית ולמערכת הרבייה של אדם.

חבל שאחרי כל ההישגים האלה, ואחרי הכישרון האדיר של הכתיבה (גם של הסיפור האישי), בפרקים האחרונים לספר הוא גולש לטלנובלה. אישית לא התחברתי אליהם וזה השאיר בי טעם של החמצה.

למרות זאת, זה ספר חשוב שראוי לקריאה והשקעה ואני ממליצה בלב שלם על קריאתו.