קראתי את מוות בחוג לספרות פעמיים, והחוויה שלי השתנתה לגמרי בין הקריאות. בפעם הראשונה התקשיתי להתחבר לקצב האיטי, לריבוי הפרטים ולשכבות המשמעות שהספר מציע. רק בקריאה השנייה הבנתי שזהו ספר שדורש מהקורא לא רק תשומת לב, אלא גם בגרות ונכונות להתמסר לקצבו הייחודי. הפעם מצאתי את עצמי מוקסמת הרבה יותר מהאווירה, מהאיטיות המדודה של העלילה ומהאינטראקציה העדינה בין הדמויות. השנים שחלפו אפשרו לי לראות את המורכבות והעומק שטמונים בכל סצנה שכתבה גור – עומק שלא הבחנתי בו כשקראתי אותו לראשונה.
במרכז העלילה עומד מיכאל אוחיון, דמות בלשית מהורהרת שמנהלת חקירה סבלנית בעקבות שני מקרי רצח שאירעו באותו שבוע בחוג לספרות של האוניברסיטה העברית. דמותו של אוחיון מאופקת והוא פועל בקצב איטי שמכתיב גם את מהלך העלילה. דווקא המתינות הזו – שמנוגדת לקצב המסחרר של מותחנים רבים – הפכה עבורי לנקודת חוזק, כשהיא מאפשרת לצלול אל הנפשות הפועלות ואל מערכות היחסים הסבוכות שמתפתחות ביניהן.
גור, כדרכה, יודעת להיכנס לנבכי הדמויות ולבנות לכל אחת מהן עולם פנימי מורכב. לא זכרתי את העלילה מהקריאה הראשונה, לכן חשיפת הסודות, המתחים והמניעים של חברי החוג לספרות הפכה את הקריאה למסקרנת ומעמיקה. לאורך העלילה התחוור לי שמה שגור באמת חוקרת כאן הוא לא רק את הרצח עצמו, אלא את השבריריות של האקדמיה, את תאוות הכוח הסמויה ואת חיי הנפש של אלה שעסוקים רוב הזמן בניתוח טקסטים, אך לא בהכרח מכירים את עצמם.
עם זאת, גם בקריאה השנייה לא הצלחתי להתעלם מהתחושה שהסופרת נוטה לטרחנות. בין קטעי המתח והחקירה, גור משבצת דיונים אקדמיים ארוכים על שירה, פרשנות ויחסים בתוך האוניברסיטה, שלעיתים הרגשתי שנועדו לעצור את התקדמות העלילה באופן מלאכותי.
גור, באדיקות שמאפיינת אותה, שוזרת את החקירה תחת מעטה כבד של אינטלקטואליות שמבקשת להחיות את חיי האקדמיה. מצד אחד, זה מעניין – יש כאן ניסיון אמיתי לשלב בין עולמות, בין ז’אנר הבלש לדיונים פילוסופיים עמוקים. מצד שני, כשמדובר בספרות מתח, הקצב הנמוך והתיאורים המפורטים של חיי האקדמיה יכולים גם לעייף.
ובכל זאת, הספר מחזיק היטב את מבנה המתח שלו. שני מקרי הרצח, שמתרחשים בסביבה סגורה ויוצאת דופן – החוג לספרות – מצליחים לשמור על תחושת מסתורין שמרחפת מעל הדמויות. מיכאל אוחיון מצליח לנווט בתוך הסבך הזה, כשהוא עצמו משמש מעין גשר בין עולמות – הבלש המקצועי מול חבורת אנשי אקדמיה שקבורים עמוק בתוך ראשם.
התוצאה היא ספר רב-שכבות: מצד אחד, חקירה בלשית חכמה ומדויקת, המובלת על ידי דמות ראשית מרתקת ומורכבת; מצד שני, המתח לעיתים מתפוגג תחת כובד התיאורים האקדמיים והעומס האינטלקטואלי, שפוגע בקצב הטבעי של העלילה. ובכל זאת, בקריאה השנייה חוויתי את הספר באופן עמוק ומהנה יותר, כשהצלחתי לזהות ולהעריך את העדינות והעושר שהיו חבויים בו מההתחלה, ולהתחבר לסגנון המיוחד של בתיה גור.
מוות בחוג לספרות/ בתיה גור
הוצאת כתר, 1989, 248 עמ’
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
מיכאל אוחיון #2
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
