Please scroll down for an English review.
יש ספרים שנכתבים כדי לספר סיפור. מה שלא הורג נכתב לא רק כדי לספר, אלא כדי להוכיח את כוחה של הנפש האנושית ואת עוצמת הרצון.
וכשקוראים אותו, מרגישים את זה: בדחיסות של הטקסט, בכוח הרצון שבוקע מהמילים, ובעיקר בעייפות שמתחילה לחלחל אחרי כל פרק שבו דייוויד גוגינס שוב לא נשבר. שוב לא ויתר. שוב הוכיח שאפשר, אם רק נפסיק לרחם על עצמנו.
זהו סיפור חיים שנע בין טראומה, התעללות, עוני, גזענות וכישלונות אינספור, לבין מסלול הכשרה של אריות הים, מרתונים מופרכים ופרצי סבל שאדם מן השורה לא היה מעלה על דעתו לעבור מרצונו.
גוגינס מציב רף שכל כולו תודעה. לא כישרון, לא אינטלקט, לא מזל: רק מוח שאפשר לאמן, ואופי שאפשר לחשל עד שהוא מגרד את גבול הבלתי אנושי.
אני חושבת שבשליש הראשון של הספר נפעמתי. סיפור חיים מטלטל, מהדהד, תעצומות נפש שלא יאמנו. אבל ככל שהוא התקדם, חשבתי לעצמי למה הוא ממשיך להכות שוב ושוב באותם קירות? למה כל אירוע בחיים שלו הופך למלחמה, לסבל צרוף ולניסיון להוכיח משהו לעצמו ולאחרים?
בהתחלה ברור שאין לו ברירה, אבל ככל שהוא מתבגר ברור שהעקשנות הזאת לא עושה לו טוב בריאותית. ברור שהוא לא מוכן לסגת מדרך חייו.
במובן זה הוא לא שונה מכל אלה שלא מוכנים לזוז מהכיסא שלהם, גם הם לא מוכנים לשנות את דרך החיים שלהם. לכל אחד ההצדקות שלו.
בשלב הזה, מתחיל להיסדק המסר שהוא עצמו חישל, כי גבורה שאינה יודעת מתי לעצור, הופכת לעיוורון.
יש חוכמה בנסיגה והכרה במגבלות האנושיות. יש חוכמה בהשגת הישגים בלי סבל ובלי כאב.
חשוב לציין, שהספר הזה לא נועד לכל אחד. חלקים ממנו חוזרים על עצמם, חלק מהפרקים ארוכים מדי, ואחרי הפעם החמישית שבה הוא רץ על רגליים מדממות או מתאר את סף השבירה (שאותו כמובן חצה), כבר מתחשק לקורא לצעוק: הבנתי.
אבל גם זה חלק מהפואנטה: גוגינס לא מנסה להיות נעים. הוא מנסה להזיז את הקורא. לטלטל אותו מאזור הנוחות שלו, שרובנו נמנעים מלהודות שאנחנו תקועים בו.
זה לא ספר עזרה עצמית, אלא ספר שמערער לחלוטין את מושג העזרה העצמית. אין פה עצות מתוקתקות או תובנות יפות לשעת קפה.
יש פה אדם אחד, נחוש בטירוף, שדורש מהקורא לעבור גיהינום קטן משלו כדי להפסיק לחיות על אוטומט. שדורש מהקורא להאמין בדרך שלו.
בסופו של דבר, אפשר להעריך את גוגינס גם אם לא מסכימים עם כל מילה. אפשר להתפעל מהקשיחות גם אם מתעייפים ממנה.
ואפשר, כמו במקרה שלי, לקרוא, להנהן, להתכווץ, ולחשוב: הלוואי והיה לי חצי מהרצון שיש לו.
אבל אולי, רק אולי, זה מה שהוא רוצה שנחשוב כדי שנוכיח לעצמנו אחרת.
מה שלא הורג/ דייוויד גוגינס
הוצאת מטר, 2025, 272 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
Some books are written to tell a story. Can’t Hurt Me was written to tell one, but mostly it was written to prove the wonders of human resilience and willpower.
And when you read it, you feel it: in the density of the text, in the raw energy that leaps off the page, and especially in the exhaustion that sets in after yet another chapter in which David Goggins doesn’t break. Don’t give up. Once again, it proves that it’s possible, if only we stop feeling sorry for ourselves.
This is a life story that moves between trauma, abuse, poverty, racism, countless failures, and the brutal training of the Navy SEALs, ultramarathons that border on madness, and levels of pain most people wouldn’t even think to seek out.
Goggins sets a bar that’s all about mindset. Not talent. Not intellect. No luck. Just a mind that can be trained, and a character forged to the edge of the inhuman.
In the first third of the book, I was awestruck. The story is haunting and powerful, with an inner strength that is unthinkable. But as the book progressed, I began to wonder: why does he keep smashing his head against the wall? Why does every life event turn into a war, into pure suffering, into a mission to prove something to himself or others?
At first, it’s clear he has no choice. But as he matures, it’s also clear that this relentless stubbornness is damaging him. He’s not willing to step back from this path. In that sense, he’s not that different from those who refuse to move from their couch – everyone has their justification.
At this point, the message starts to crack. There’s wisdom in retreat, in recognizing human limits. There’s wisdom in achieving without pain.
It’s worth noting that this book is not for everyone. Some parts are repetitive, some chapters too long, and after the fifth time he runs on bleeding legs or describes a new breaking point (which, of course, he surpasses), the reader might feel like shouting, “Enough! I get it.”
But maybe that’s the point. Goggins isn’t trying to be pleasant. He’s trying to shake you. To jolt you out of your comfort zone – the one most of us refuse to admit we’re stuck in.
This isn’t a self-help book. It’s a book that blows the idea of self-help to pieces. That is no neat advice. No uplifting insights to sip with your morning coffee. Just one man, maniacally determined, demands that the reader go through their hell to stop living on autopilot. Demanding you believe in his way.
In the end, you can admire Goggins even if you don’t agree with everything he says. You can be amazed by his toughness even if it wears you out. And you can, like I did, read, nod, wince, and think: I wish I had half his willpower.
And maybe – just maybe – that’s exactly what he wants you to think, so you’ll prove yourself wrong.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
