​נו​​רית גרץ, היא פרופסור לחקר הספרות והקולנוע ובאופן כללי ניתן להתרשם מהספר שעולם הידע שלה רחב ושהיא בעיקר אשת תרבות.

במשך שנים, לפחות משנת 1973 אז נפגשה עם עמוס, היא חייה בין שני עמוסים (עמוס קינן -בן זוגה ובהמשך בעלה, ועמוס עוז – מנטור ומאוחר יותר חבר משפחה).

מה שאבד בזמן הוא שיחזור שיחות ומפגשים בינהם, תוך שמערכת היחסים הזו, שהחלה על בסיס מפגשים מקצועיים של גרץ שאז כתבה את התזה על ספרי עוז , הופכת עם השנים למערכת חברית ואישית.

אני לא יודעת עד כמה הספר מעניין, כפי שעוז עצמו אמר לגרץ, “על מה יש לדבר? כל מה שיש לי להגיד, תוכלי לקרוא בספרים ובמאמרים”. לולאי ביתו שהוציאה ספר שכנראה צייר אותו כשטן עלי אדמות – אין לי מושג מה היא כתבה שם אבל כמו רוב בית ישראל ספגתי את הדי הרעשים. 

על רקע הפרשה המשפחתית העגומה הוציא גם בנו ספר שבו הוא כנראה מן הסתם מתאר את אביו כמתת אלוהים -גם את הספר הזה לא קראתי. אין לי עניין במערכת יחסיו המשפחתית של עוז עם ילדיו.

כנראה גם גרץ נדרשה לסוגיית תדמיתו של ידידה משכבר הימים. לפחות בחלק הראשון של הספר היא מתפתלת בשאלת המוטיבציה לכתיבת הספר, לבסוף החליטה על פתיחת צוהר ממנו ניבט האדם הפרטי ששמו עוז.

גרץ נרתמת להנציח את עוז, את החברות שלהם שהתנהלה כמו מסדר צבאי בשיחות טלפון בכל יום ראשון בבוקר. בשליש האחרון של הספר, כאשר עוז חולה בסרטן ונאבק במחלה, תדירות השיחות הללו עולה והתכנים הופכים אינטימיים יותר.

אני לא מזלזלת חלילה בחברות מהסוג הזה, רק קשה לי עם כל האינטימיות המתפרצת הזאת שאני לא בטוחה שעוז היה מקדם.

אין ספק שגרץ יודעת לכתוב סיפור. יש בספר חלקים מאוד פיוטיים גם של עוז וגם שלה –

“נכון, אני פיזרתי הבטחות הרבה, אבל ברגעים הקשים אני לא בטוח אם זה לא היה הבטחות שווא של מישהו שהולך ושורק כי חשוך לו ואחרים מכבדים את השריקה ואומרים: יופי, אולי יש משהו בתוך החושך הזה. אם מישהו שורק, הוא בטח יודע למה הוא שורק, הוא רואה משהו”

ועכשיו, שנים אחרי אותה שיחה ב״קפה פטר”, אחרי סיפור על אהבה וחושך ואחרי הרבה שיחות אחרות, אני יודעת שבעצם זה לא לנו, לקוראים שלו, הוא הבטיח שיש מקום אחר שבו שום דבר לא נסדק עוד. זה לעצמו הוא הבטיח, אנחנו היינו רק השומעים והצופים.”

אבל בשורה התחתונה, הספר הוא בעיקר שיר געגוע לחברות רבת השנים בינם. הוא שיר געגוע למערכת היחסים הפורה שלהם, להיסטוריה הפרטית שלה ובמיוחד לעמוס קינן שהיה בן זוגה לחיים שנים ארוכות. יש בו חלקים שעוסקים בעוז הסופר והפובלציסט, אבל הם מתגמדים לעומת החלקים האישיים והפרטיים מחיו של עוז ומחייה של גרץ. 

ככזה, יש בו חזרתיות בחלקים מסוימים, בחלקים אחרים הוא לא קוהרנטי ובחלקים נוספים הוא לא תמיד מעניין.