For English review, please scroll down.

עוד ספר שהמבקרים גזרו עליו הילולים ושבחים והסופרת זכתה בגינו בפרס הספר הלאומי עוד לפני גיל 30. אבל כשקראתי אותו הרבה פעמים עלתה בי המחשבה שאני ממש לא אוהבת את הספר הזה. אני לא אוהבת את סיגנון הכתיבה המתחכם ולא את אופן העברת המסר. בחלקים שלו הוא היה מבריק, אבל בחלקים אחרים חשבתי לעזאזל, מה זה הדבר הזה שאני קוראת כאן. כשסיימתי אותו לא הבנתי את הבלגן ואת הצורך במעשה הלוליינות הספרותית הזו.

בפתיחת הספר, נשמתה של בלנדין ווטקינס בת ה- 18 יוצאת מגופה. בלנדין, שגדלה במשפחת אומנה והחליפה את שמה מטיפאני לבלנדין על שם קדושה מעונה, מתגוררת בוואקה וויל אינדיאנה, בבניין מוזנח בדיור בר השגה, שנקרא “מאורת הארנב”. במהלך הספר הקורא יגלה את נסיבות שהובילו לכך שנשמתה תצא מגופה (ולא רק בצורה מטאפורית).

בצעירותה, בלנדין היפיפייה, האקסצנטרית והמבריקה עברת התעמרות. כשבגרה הפכה לתלמידה מבריקה ומצטיינת. היא היתה ההבטחה הגדולה של שכבת לימודיה אבל היא נשרה מהלימודים בגיל 17 והחלה להתעמק בנזירות מיסטיקניות נוצריות כמזור לייאוש שרודף אותה.

בתקופת לימודיה בתיכון, היא נסחפת לרומן אהבה עוצמתי עם מורה הדרמה, שנשוי לבת של אחת מהמשפחות העשירות בעיירה ומבוגר ממנה בשנים. מטבעו רומן כזה מבוסס על חוסר האיזון והוא מותיר את בלנדין מעורערת.

בגיל 18, היא עוזבת את משפחת האומנה ועוברת להתגורר בדירת שותפים, שמאוהבים בה עד כלות. הם גם תוצר של מערכת האומנה.

העלילה שנפרשת על פני שבוע אחד, תפגיש את הקורא עם מגוון דמויות עלובות, פטאתיות, בודדות ומיואשות. הקורא פוגש את דייריי הבניין של בלנדין, אבל לא רק.

סיפורי הדמויות השונות, ובעיקר של הדיירים, עצובים ומשקפים חברה שבה הפרט עני חומרית ונפשית. במובן זה בלנדין שונה: היא מנסה להתעלות מעל לעוני החומרי ומשקיעה את עצמה בספרים של מיסטיקה ונצרות אוונגליסטית. היא שואפת ומנסה לצאת מגופה בכדי להתאחד עם האלוהי והקדוש.

הקורא גם יפגוש את סיפור העיירה וואקה וויל. סיפור עגום של הצלחה כלכלית, שהתנפצה לאחר שתעשיית הרכב נטשה את העיר והותירה בה רוחות רפאים של מפעלים נטושים, פסולת רעילה שזיהמה את העיר והרעילה את התושבים העניים וחסרי ההכנסה. העוני, הסמים, הבדידות, האדישות והנואשות הם ממאפייני וואקה וויל שמייצגת את המתרחש בערים שלמות בחגורת הפלדה (Rast Belt) של ארה”ב.

בחלקים שונים של הספר, הקורא פוגש דמויות שלא ברור ההקשר שלהן לסיפור המרכזי. לדוגמא הדמות ששולחת את הסיפור שלה לבלוג בריאות הנפש (במשך שבועות מופיעים כלי רצח בבית שלו) . למרות שטכנית מדובר בסיפור מצוין, התחושה היא שהסופרת ניצלה את ההזדמנות ופרסמה את הסיפור בספר הביכורים שלה. הסיפור אנקדוטלי ואין לו המשך, כך שלא ברורה מטרתו או מה עלה בגורלה של הדמות שלא חוזרת להופיע בספר.

ככל שהשבוע מתקדם, הכאוס מתגבר. תיאורי האלימות הפיזית והנפשית הופכים תכופים ובלנדין מתאמצת יותר לצאת מגופה. ברור לקורא שמשהו רע יקרה. לקראת הסוף ברור שהאירוע יצא משליטה. ואכן החיים יוצאים משליטה.

אין להכחיש את הכישרון של גאנטי, אבל הספר סובל מיותר מידי ופחות מידי בו זמנית: יותר מידי סיגנונות כתיבה, יותר מידי קווי עלילה ודמויות משנה, יותר מידי ניתוק וחוסר קשר בין העלילות ובנוסף בין הדמויות לבין עצמן, יותר מידי רעש וצבעים מבריקים ומהבהבים. פחות מידי חלקים שבהם היא עוסקת בלב העיניין, במסר שהיא רוצה להעביר לקורא ובחקירה לעומק של התופעות שהיא מצביעה עליהן.

התוצאה קריאה מבלבלת מאוד (ויתכן שזה המסר שהחיים מאוד מבלבלים) וחוסר יכולת שלי להרגיש אמפטיה לאף אחת מהדמויות. השיא בנאום שנושאת בלנדין, בשיחה שהיא עורכת עם המאהב שלה לשעבר, לאחר התפכחותה מהרומן שלהם. היא מתארת את מערכת היחסים שלהם באופן לא שיוויוני ובמונחים מרקסיסטיים. לנוכח הנאום חוצב הלהבות שנשאה בחורה בת 18 שליבה נשבר, לא יכלתי אלא לגלגל עיניים.

מומלץ? אולי למי שאוהב את הסיגנון.

---

Another book that was raved about by the critics, and the author won the National Book Award for it even before the age of 30. But when I read it, I found myself conflicted. While I didn’t particularly enjoy the clever writing style or the way the message is conveyed, I also recognized moments of brilliance. However, these were often overshadowed by parts that left me questioning the purpose of the book’s literary choices.

At the start of the book, the soul of 18-year-old Blandyn Watkins departs from her body. Blandin, a foster child who adopted the name Blandin after a martyr, resides in Wacca Will, Indiana, in a dilapidated affordable housing complex known as the Rabbit Hole. The book unravels the circumstances that led to her soul’s departure, a journey that is not merely metaphorical.

In her youth, the beautiful, eccentric, and brilliant Blandine was molested. When she grew up, she became a bright and excellent student. She was the great promise of her class, but she dropped out at 17 and began delving into Christian mystical nuns as a balm for the despair that haunts her.

During her high school studies, Blandin is swept up in a powerful love affair with the drama teacher, who is married to the daughter of one of the wealthiest families in the town and is years older than her. Based on an inherent power imbalance, this affairleaves Blandin unsettled and struggling to find her place in the world.

At 18, she leaves the foster family and moves to live in an apartment with roommates deeply in love with her. They are also a product of the foster care system.

The plot spans one week and introduces the reader to various wretched, pathetic, lonely, and desperate characters. The reader meets the residents of Blandin’s building, but not only.

The various characters’ stories, especially those of the tenants, are poignant and reflect a society where the individual is materially and mentally impoverished. Their struggle to overcome these societal barriers is palpable and invokes a deep sense of empathy. Blandin, in particular, stands out. She strives to transcend material poverty, investing in books of mysticism and evangelical Christianity. Her aspiration to unite with the divine and the holy is a beacon of hope in a seemingly bleak landscape.

The reader will also delve into the narrative of the town of Waka Will. A grim tale of economic prosperity, shattered after the car industry deserted the city, leaving behind the specters of abandoned factories and toxic waste that contaminated the city and its impoverished residents. Poverty, drugs, loneliness, apathy, and despair are the hallmarks of Waka Will, a microcosm of the plight of entire cities in the Rust Belt of the USA.

At various points in the book, the reader encounters characters whose connection to the main story remains shrouded in mystery. Consider the character who shares her story on the mental health blog (where murder instruments keep appearing in his house). While the story is technically proficient, it feels like the author took advantage of the opportunity to include it in her debut book. The story, though anecdotal, is left without a continuation, leaving its purpose and the character’s fate in question.

As the week progresses, the chaos increases. The descriptions of physical and mental violence become frequent, and Blandine tries harder to get out of her body. It is clear to the reader that something terrible will happen. Towards the end, it is clear that the event brought was out of control. Indeed, life is getting out of control.

Despite Ganti’s undeniable talent, the book grapples with narrative issues: an overabundance of writing styles, storylines, and secondary characters, leading to a disconnect and lack of cohesion between plots and characters. The narrative is overwhelmed by a cacophony of noise, bright colors, and flashy elements. Yet, there are too few instances where Ganti delves into the heart of the matter, the message she aims to convey, and the in-depth exploration of the phenomena she references.

The result is a very confusing read (which may be the message that life could be more precise) and my inability to empathize with any of the characters. The climax is in Blandine’s speech, in her conversation with her former lover after her disillusionment with their affair. She describes their relationship unequally and in Marxist terms. Given the flame-cutting speech delivered by an 18-year-old girl whose heart was broken, I couldn’t help but roll my eyes.

Would I recommend this book? Perhaps, for those who appreciate this particular style of writing.