לגעת במה שנמס / נגה גולדרינג

רעיון מעניין, יישום דורש ביצוע מחדש

"בואי נחזור אלייך, מאיה, אני פה בשבילך."

את המשפט הזה אומרת המנחה של מאיה באמצע שיחה שאמורה לעסוק בגבר גוסס. בעיניי הוא מסכם את כל הספר.

מאיה, בת 50, בלשנית ועורכת לשונית שעשתה הסבה לליווי רוחני, מקבלת את המלווה הראשון שלה. דרור, מהנדס בן 61, חולה בסרטן ריאות סופני אף שלא עישן סיגריה אחת בחייו. הוא לא רוצה שום ליווי רוחני, אבל גרושתו דורית ובתו נטע לוחצות עליו עד שהוא מסכים. לאורך שבע פגישות, אחת מהן בטלפון, נפרש סיפור חייו. על הנייר זה חומר מצוין לרומן: אדם מול סוף חייו, אהבה שלא מתה עם הגירושים, וכעס שאין לו לאן ללכת.

בפועל, הרומן מתעניין בדרור רק כשהוא מזכיר משהו למאיה. דרור מספר על יום ההולדת השישים שלו, שבו דחה את דורית, התבצר בציניות ולא חגג, ושנה אחר כך כבר היה חולה. מאיה עוברת מיד ליום ההולדת החמישים שלה, למסעדה שבעלה הזמין, לאכזבה ולהקאות באותו לילה. הוא מספר על חיי המין שלו עם דורית, והיא חושבת על חיי המין שלה שדעכו. הוא גוסס, והיא הולכת לרופאה ומבקשת בדיקות בלי שום סיבה. הוא עוצם עיניים, והיא נכנסת לחרדה. אחרי שלוש פגישות היא כבר עברה יותר תהליכים ממה שהוא הספיק לספר.

אפשר היה לחשוב שזו בחירה מודעת, דיוקן של מטפלת שלא מסוגלת לצאת מעצמה. סצנת ההדרכה מורידה את האפשרות הזאת מהשולחן. מאיה מגיעה למנחה כדי לדבר על הכעס של דרור, ותוך כמה משפטים השיחה עוסקת בכעס שלה, בבעלה, בילדיה, באבא שלה שמת ובחברה שאבדה לה. המנחה מסבירה שליווי הוא "שיקוף לדרך ולתרגול שלנו". מאיה מתקוממת: "אני נמצאת שם בשבילו, לא בשבילי". זה המשפט היחיד בספר שמגן על דרור, והמנחה מגיבה במבט מרוצה: "אוקיי, הנה גם ככה את כועסת". המחאה הופכת לסימפטום. בהמשך מאיה כבר מבינה שהכעס של דרור יכול לשמש "אותנו" בתהליך הליווי. הגוסס הופך לכלי עבודה, והספר אומר את זה בעצמו.

ואז הכתיבה. כל מחשבה מוסברת, כל רגש מנותח, כל נשימה מתועדת. קראתי ספר של 182 עמודים והרגשתי שאני קוראת אנציקלופדיה. הדיאלוגים נשמעים כמו סדנה להתפתחות אישית. "אנחנו מחפשים את האור", אומרים שם, ונשאר רק להדליק מנורה.

הרגע הקשה ביותר מבחינתי הוא שיחת הטלפון שבה דורית מספרת למאיה על נחמה, אמו של דרור, שחזרה פתאום לצלילות בבית האבות. הסיפור עובר דרך שלוש שכבות: המנהלת סיפרה לדורית, דורית מספרת למאיה על המפגש עם נחמה, ומאיה מספרת לנו. בדרך מקבלים עיניים כמו בריכה מחוממת בטמפרטורת הגוף, שיער חלק ש"התחיל לקפוץ לתלתלים", וצחוק שברח "כמו פיפי", בתוספת הסבר על התרופפות הסוגרים אצל נשים עם השנים. כמעט נתתי לה סטירה. מתחת לכל זה מסתתרים כמה משפטים של אם על הבן שאהבה יותר מכולם, והם הדבר הטוב ביותר בספר. נחמה היא היחידה שמדברת בפשטות.

איפה היה העורך? חצי מהמלל היה צריך לרדת. והאירוניה היא שהמספרת עצמה הייתה עורכת לשונית. ספר שעוסק בזמן שהולך ואוזל מבזבז כל כך הרבה מילים.

(ספוילר) והסוף. אחרי שבע פגישות, דורית ודרור מתקרבים מחדש. גבר שנשא עמו במשך עשרות שנים כעס על אשתו שבגדה בו, שהצהיר שאינו מעוניין בליווי רוחני, מוצא את עצמו בדרך לפיוס. לא ברור אם השניים חוזרים לחיות יחד, אבל הרומן בהחלט מבקש להציג את הקרבה המחודשת ביניהם כהישג רגשי. המתח המיני בין מאיה לדרור, שנבנה בקפידה לאורך הספר, מתאדה בלי להשאיר עקבות. ובסוף מאיה מאושפזת לבדיקות לב, ודרור ודורית באים לבקר אותה. הגוסס מבקר את המלווה שלו. שבע פגישות, ומה שעשרות שנות נישואים וגירושים לא הזיזו, פתאום זז. אם זה המצב, אפשר לסגור את מחלקות הפסיכיאטריה.

אדם שיודע שהוא הולך למות יכול לפחד, לכעוס ולרצות עוד זמן. הספר לא מאפשר לדרור את זה. הוא חייב להתרכך ולהתקרב, כי הרי לשם כך התכנסנו. גולדרינג עצמה מלווה רוחנית, ובסוף הקריאה הרגשתי שקראתי עלון פרסומי למקצוע.

במקביל אני קוראת את ג'ון של ג'ון של דאגלס סטיוארט, ספר אכזרי על עוני ושמרנות בקהילה סגורה. יש בו תיאורים שאני צריכה לעצור ולנשום מולם, ובכל זאת אני מחכה לחזור אליו. את לגעת במה שנמס, ספר קצר על חמלה ונחמה, גררתי עד הסוף. קושי שהספרות יוצרת מושך אותי חזרה. קושי שהכתיבה יוצרת פשוט מתיש.

שני כוכבים, וגם זה בנדיבות.

Touching What Melts / Noga Goldring

An interesting idea in need of an entirely different execution.

"Let's go back to you, Maya. I'm here for you."

Maya's supervisor says this in the middle of a conversation that is supposedly about a dying man. For me, it sums up the entire book.

Maya, a fifty-one-year-old linguist and language editor who retrained in spiritual care, receives her first client. Dror, a sixty-one-year-old engineer, has terminal lung cancer despite never having smoked a cigarette in his life. He does not want spiritual care at all, but his ex-wife Dorit and his daughter Neta pressure him until he agrees. Over seven meetings, one of them conducted by phone, the story of his life unfolds. On paper, this is excellent material for a novel: a man facing the end of his life, a love that survived divorce, and anger with nowhere left to go.

In practice, the novel seems interested in Dror mainly when something he says reminds Maya of herself. Dror talks about his sixtieth birthday, when he rejected Dorit, barricaded himself behind cynicism and refused to celebrate, only to be seriously ill a year later. Maya immediately moves to her own fiftieth birthday, the restaurant her husband booked, her disappointment and the vomiting that followed that night. He talks about his sex life with Dorit, and she thinks about the decline of her own sex life. He is dying, and she goes to a doctor asking for tests for no apparent reason. He closes his eyes, and she panics. After three meetings, she has already undergone more emotional processes than he has had time to describe.

One might think this is deliberate, a portrait of a therapist incapable of stepping outside herself. The supervision scene removes that possibility. Maya goes to her supervisor to discuss Dror's anger, and within a few sentences the conversation is about her own anger, her husband, her children, her dead father and the friend she lost. The supervisor explains that accompaniment is a reflection of our own path and practice. Maya protests: "I'm there for him, not for myself." It is the only sentence in the novel that defends Dror, and the supervisor responds with satisfaction that Maya is angry too. The protest becomes a symptom. Later Maya already understands that Dror's anger can serve "us" in the process of accompaniment. The dying man becomes a working tool, and the novel effectively says so itself.

And then there is the writing. Every thought is explained, every emotion analyzed, every breath documented. I read a 182-page novel and felt as if I were reading an encyclopedia. The dialogue sounds like a personal-development workshop. They talk about searching for the light, and all that remains is to switch on a lamp.

The most difficult moment for me is the phone call in which Dorit tells Maya about Nechama, Dror's mother, who has suddenly become lucid again in the nursing home. The story passes through three layers: the director tells Dorit, Dorit tells Maya about the meeting with Nechama, and Maya tells us. Along the way we get eyes compared to a body-temperature swimming pool, straight hair that begins jumping into curls, and laughter described through a bodily comparison accompanied by an explanation about aging women's loss of sphincter control. I almost wanted to slap the book. Buried beneath all this are a few sentences from a mother about the son she loved more than anyone, and they are the best thing in the novel. Nechama is the only person who simply speaks.

Where was the editor? Half of this material should have been cut. The irony is that the narrator herself used to work as a language editor. A novel about time running out wastes an extraordinary number of words.

Spoiler: after seven meetings, Dorit and Dror grow close again. A man who has carried anger for decades toward the wife who betrayed him, and who explicitly said he wanted no spiritual accompaniment, finds himself moving toward reconciliation. It is unclear whether they actually resume living together, but the novel certainly presents their renewed closeness as an emotional achievement. The sexual tension between Maya and Dror, carefully constructed throughout the book, evaporates without leaving a trace. Finally Maya is hospitalized for heart tests, and Dror and Dorit come to visit her. The dying man visits his spiritual companion. Seven meetings, and what decades of marriage and divorce failed to move suddenly moves. At this rate, we might as well close the psychiatric wards.

A person who knows he is going to die can be afraid, angry and desperate for more time. The novel does not really allow Dror to remain there. He has to soften and move closer to others, because that is apparently where the process is supposed to lead. Goldring is herself a spiritual companion, and by the end I felt as though I had read promotional material for the profession.

At the same time, I am reading Douglas Stuart's "John of John", a brutal novel about poverty and conservatism in a closed community. Some of its descriptions make me stop and breathe, and yet I cannot wait to return to it. I dragged myself to the end of "Touching What Melts", a short novel about compassion and comfort. Difficulty created by literature draws me back. Difficulty created by the writing simply exhausts me.

Two stars, and even that feels generous.