For English review, please scroll down.
🔎 חלום עולם הפוך: פואטיקה של קריסה, שאלת האחריות המוסרית, והסדק שבו נשברת הספרות העברית העכשווית
חלום עולם הפוך של אילנה ברנשטיין הוא ספר שאי אפשר לקרוא אותו בקלות, אי אפשר לקטלג אותו בנחת, ומאוד קשה לקבוע אם הוא הישג ספרותי מרשים או לב־ליבו של משבר עמוק בספרות העברית.
הספר אינו רומן נרטיבי. הוא פרויקט פילולוגי, שנועד לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי הקורא, ובעומק מסוים גם מתחת לרגליו שלו.
השאלה איננה אם הספר טוב, אלא מהו ספר כזה בכלל, ולמה הוא מופיע דווקא עכשיו במרכז הדיון הספרותי.
אישה, בעלה וכלבם הדעתן יוצאים למסע מתל אביב לדנמרק כדי לבקר את בתם ומשפחתה. ככל שהם מתקדמים במרחב, הרומן נסוג בזמן אל רגע התאהבותם, עובר דרך תחנות בחייהם המשותפים, וחושף את שבריריותן של שתי תודעות דועכות.
הבעל כבר מזמן ניתק מכדור הארץ וכל מעייניו נתונים לירח, ואילו האישה מדביקה בקושי את קרעי הזיכרונות, כותבת לעצמה פתקים שאינה מוצאת, ומנווטת ללא פחד בין היה ללא היה עד לימי הזוהר הראשונים.
הפרשנות שלי לטקסט נשענת על שלושה צירים מרכזיים, אך לפני שנצלול אליהם צריך להכיר בעובדה פשוטה: זהו ספר הנושא על גבו עומס אדיר של התנגדות; התנגדות של כל קורא המבקש מן הספרות לא רק תחכום ואמביציה, אלא גם עוגן, חמלה וסדר כלשהו בעולם.
ובמקביל, היצירה הזו מגינה בעקשנות על זכותה לפרק את כל המוסכמות הללו. היא מתעקשת לטעון שהפירוק הוא לב העניין, שהכאוס הוא הצורה, ושדווקא היעדר היציבות הוא האמירה.
בין שתי התנועות, התנגדות הקורא מול ההתעקשות על הפירוק הטקסטואלי, מתרחשת הקריאה. שם מצוי המתח האמיתי של הספר, אולי גם ערכו, ואולי מקור הכישלון שלו.
1. 🔪 האתגר הפילולוגי: הקרקע נשמטת תחת השפה
הספר לא עוסק בדמנציה. הוא מדמה דמנציה, הוא מחולל אותה בתוך השפה, והוא כותב מתוך מבנה תודעה של אדם שאיבד את רצף המציאות, את קו הזמן ואת תחושת ה"אני".
זהו רומן שמנסה לתפוס תודעה מתפרקת, לא בתיאור, אלא במנגנון הפעולה שלו.
ברנשטיין מפעילה שני מנגנונים מובהקים.
א. דמנציה כפואטיקה, לא כנושא
זהו טקסט שמוותר מראש על כל עמוד שדרה נרטיבי.
אין התקדמות, אין עלילה, ואין שום אפשרות "לכוון" את הקריאה לקו ליניארי.
במקום זה, הסופרת מציעה לזרוק את הקורא אל תוך זרמי תודעה שמתפרקים, חוזרים, קופצים, מתלכדים, ואז שוב נשברים.
כדי שלא יישאר בתוך כאוס מוחלט, היא מניחה על פני המים כמה עוגנים רעועים:
הירח, הליקוי, התינוקת, הבגידה, המסע, הבית, המרחק.
אלה אינם סמלים במשמעות המסורתית, אלא עוגני הישרדות, רצף של נקודות אחיזה שמאפשר לקורא להבין שהוא עדיין נמצא בתוך ספר ולא בתוך יומן נוירולוגי.
השפה עצמה מתנהגת בהתאם:
רפטטיבית כמו מנטרה מקולקלת, נוזלית כמו מים על רצפה, מטלטלת בין חריזה ילדותית לבין קטעי פילוסופיה מיובשת, בין הבלחות של הגות לבין אובדן מוחלט של תחביר.
זהו מהלך אסתטי אכזרי במידה כואבת.
הספרות הופכת כאן למבחן קוגניטיבי, לא לייצוג ספרותי.
הקורא לא רק מתבונן בהתפוררות, הוא נגרר לתוכה.
ב. חיסול המצב העובדתי
האפיזודה של התקף הלב בבית המאהבת היא נקודת המפנה להבנת הפרויקט כולו.
לא בגלל ההתקף עצמו, אלא בגלל מיקומו. בגלל הבגידה. בגלל הפצע שנפער מתחת לרגליה של האישה.
לכאורה זהו רגע עלילתי ברור:
בעל קורס פיזית דווקא בבית של האישה האחרת.
אבל מהר מאוד מתברר שאין כאן "אירוע".
יש כאן קריסה של המציאות.
הבעל שוכב לידה במיטה, רגוע.
הבעל מטופל בטיפול נמרץ.
האחות מספרת,
המאהבת מספרת,
והמספרת עצמה מאבדת אחיזה.
עיקרון אי־הוודאות פועל כאן במלואו:
כמו בניסוי של שרדינגר, הבעל נמצא בו־זמנית בשני מרחבים, בשתי גרסאות, בשתי אמיתות שלא יכולות להתקיים זו לצד זו, ולכן מתקיימות זו לצד זו.
האמת אינה קרקע, אלא רטט.
האירוע אינו ניתן לייצוב; הוא מתפרק לברק של סופרפוזיציה רגשית ותודעתית:
הוא בגד בה,
והוא בבית.
והוא לא בבית.
והוא כמעט מת.
ואולי לא קרה דבר.
ברנשטיין אינה מסתירה מידע.
היא מציבה את הקורא במקום שבו נמצאת האישה:
האמת עצמה מתהפכת משנייה לשנייה, בלי יכולת אנושית לייצב אותה.
זהו המהלך הטכני החזק ביותר ברומן, וייתכן שגם האכזרי ביותר.
הספר שולל מן הקורא את הזכות הפשוטה לדעת מה קרה.
הרגע המטלטל ביותר, רגע החשיפה של הבגידה, רגע החולי, רגע האמת,
הופך לבוץ טובעני ולשקיעה שאין לה תחתית.
2. ⚖️ שאלת האחריות המוסרית: החוזה שאין ממנו מוצא
בנקודה זו נמצא ליבה הפועם של היצירה.
הספר נראה כמו רומן על דמנציה, אך בפועל הוא דן במה שאכזרי ממנה:
במחויבות שנותרת כשהאדם נעלם, בזיכרון שהופך לעול, ובשאלה מה נותר מנישואים כאשר הצד השני כבר איננו, לא מבחינה קוגניטיבית ולא מבחינה אנושית.
האישה נושאת בתוכה זיכרונות של בגידה ופגיעה.
היא מטפלת בגבר שלא רק עזב אותה רגשית ופיזית, אלא גם רצה להתגרש ממנה.
ובכל זאת, הצורך שלה באישור, באהבה, בשריד מן האיש שהיה פעם, עודנו פעיל.
זהו כוח אכזרי: הפגיעה נשמרת, הפוגע מתפוגג.
הדמנציה מוחקת את האדם,
אך אינה מוחקת את החובה.
וזו טרגדיה מוסרית שאין לה הכרעה.
א. הגוף כקבר, האישה כאדמת קבורה
המטפורה כאן אינה ספרותית בלבד.
האישה מטפלת בגוף שאינו מכיל עוד את האיש שהיה.
היא מנקה, מלטפת, מרימה, מסדרת, מנווטת,
לא מתוך אהבה, אלא מתוך נאמנות שהפכה לשריד של מערכת רחוקה.
היא זוכרת עבור שניהם.
היא נושאת את מה שהוא כבר אינו יכול לשאת.
היא אוצרת את הכאב, את ההיסטוריה ואת ההשפלה.
במובן מסוים, היא משמשת כקבר חי של חיי הנישואים המשותפים שלהם.
זהו עונש מוסרי שאין ממנו מוצא.
לא היא בחרה בו.
לא הוא מודע לו.
והספר מציב את העוול הזה בעוצמה, בלי לאפשר לקורא שום מסגרת של נחמה או תיווך.
המהלך הזה עורר בי התנגדות עמוקה:
הרומן מציף עוול מוסרי, אך מסרב להעניק לקורא אפילו קמצוץ של עיבוד.
התחושה היא של אלימות אסתטית, כמעט של אלימות מוסרית.
ב. מניפסט הזקנה: כבוד? או השפלה?
הרומן מנסח מניפסט אנטי־גילני חריף שהספרות העברית כמעט לא העזה לנסח:
הזקנה אינה שלב של כבוד, אלא פגם.
קלקול.
עודף.
מעמסה.
וכך הוא מתאר:
"ככל שאת מתקרבת, את מגלה שאין שם כלום זולת השפלה. איש לא קם לכבודך באוטובוס, ואין איש רוצה לשמוע מה דעתך. מתקנים את דברייך, מיטיבים את שערך ושולחים אלייך ידיים, לטובתך, לנקות את שפתייך, למשל, או לסלק פירור מחולצתך. בלי בושה, הם שולחים ידיים גסות, בלי לראות בך אדם."
זה אינו שיר הלל לזקנה, אינו מסע פיוס ואינו אלגיה.
זה תיעוד של מחיקה, של אובדן מעמדו של אדם כסובייקט.
הזקן אינו מספר סיפור; הוא מטופל.
מטופל על ידי מערכת שמבקשת לנהל אותו, ליישר אותו, להשקיט אותו.
אך שוב, אין כאן עוגן. אין נחמה.
אין ניסיון להציע מפתח רגשי שיאפשר לקורא לנשום.
זה לא "ספר על זקנה".
זה תיעוד של ביטול.
הספרות העברית כמעט תמיד עטפה את הזקנה במעטפת של חוכמה, הומור, פיוס או טרגדיה.
לראשונה מזה שנים, היא מוצגת כמצב של אובדן מוחלט של היות.
וזה מייסר.
לא משום שזה מוגזם,
אלא משום שזה אמיתי מדי,
ומפני שהספר מסרב בתוקף להיחלץ לשטח שבו אפשר להכניס אוויר.
💣 עקביות אמנותית מול אלימות אסתטית: הסדק המוסרי
כאן נמצאת הדילמה הגדולה של הרומן, אולי גם נקודת השבר שלו:
האם היצירה נאמנה לפרויקט אמנותי רדיקלי, או שהיא מפעילה על הקורא אלימות אסתטית שמתחזה לעומק.
א. העמדה התומכת: "הספר מצליח, דווקא מפני שהוא בלתי נסבל"
לפי הקריאה הזו, הספר אינו נכשל כלל. להפך,
הוא משיג בדיוק את מה שהתכוון להשיג.
אם הקריאה מכאיבה,
אם היא מרסקת את היכולת להתמצא,
אם היא לוקחת מן הקורא את השליטה
ומטילה אותו אל תוך תודעה קופצת, נסדקת, נסחפת,
אם הקורא מוצא את עצמו לא כקורא אלא כעד, אפילו כקורבן של המהלך הספרותי,
אז הספר נאמן לעצמו.
זה טיעון חזק,
טיעון שהספרות המודרניסטית חקקה מזמן:
ספרות אינה חייבת לנחם.
הסופר נאמן לעצמו, כי הוא בוחר בנאמנות לריסוק התודעה על חשבון רחמים על הקורא.
היא רשאית לערער, לשבור, לייאש, ולדרוש מן הקורא לשלם את המחיר.
במבט הזה, "חלום עולם הפוך" אינו נכשל כלל, אלא משלים את פרויקט הקריסה שלשמו נכתב.
ב. העמדה הביקורתית שלי: "אלימות אסתטית אינה עומק"
זוהי התרחשותו של הסדק המוסרי.
הטענה שלי אינה שוללת את תחכום המהלך הספרותי,
אלא מצביעה על הפיל שבחדר:
האם מותר לסופר להפעיל על הקורא אלימות אסתטית מבלי להעניק לו כלים לעבד אותה?
הבעיה אינה בכאב.
אינה באפלה.
אינה בכאוס.
הבעיה היא שהספר בוחר בעקביות בערפל במקום במורכבות.
הוא מציג חוויה מתפוררת, אך מסרב לבנות ממנה אמירה.
הוא מייצר עומס רגשי אדיר, אך מסרב להעניק תובנה.
הוא יוצר פצע, אך אינו טורח לשרטט את צורתו.
במילים אחרות:
הספר מתחמק במקום להתעמת.
וזו התחמקות שמתחזה לפואטיקה.
זו אינה ביקורת על עצם הקושי של הקריאה, אלא על היעדר אחריות של היצירה כלפי הקורא;
על הפער בין הכוונה לבין התוצאה;
על אלימות שמוצגת כחדשנות, בעוד שלמעשה היא מותירה את הקורא חסר נשימה וללא משמעות.
💥 בין הביקורת לעיוורון: השבר של הספרות העברית
מה שמרגיז אותי באמת אינו הקושי של הטקסט ולא הפרויקט הספרותי העיקש שלו, אלא הפער התהומי שבין התשואות שהוא מקבל מן הממסד הספרותי לבין החוויה האמיתית של הקורא.
הספר יצא בספטמבר 2024.
הוא נמכר מאות עותקים ב"עברית".
ועדיין, יותר משנה לאחר מכן, יש לו 16 דירוגים בלבד,
ואפס סקירות בגודרידס או סימניה, שתי הפלטפורמות המשמעותיות ביותר לקוראים.
אלה אינם מדדים לאיכות,
אבל הם בהחלט מדדים לחשיפה, לנגישות ולחוויית הקריאה בפועל.
מצד אחד:
מבקרים משבחים "דמיון", "מדיטציה", "מסע תודעתי".
חלקם אף משווים אותו ל"הזקן בן מאה שיצא מהחלון".
השוואה שאין בינה לבין הספר הזה דבר, לא מבחינת רוח, לא מבחינת מבנה, לא מבחינת כוונה.
זוהי לא פרשנות.
זוהי אי־ראייה.
מצד שני:
הקוראים כמעט אינם שם.
לא משום שהם "לא מבינים", אלא משום שחלק ניכר מן הספרות וחלק נכבד מן הביקורת שוכח מי עומד בצד השני של הדף.
הביקורת עסוקה באסתטיקה של קושי,
בעוד הקורא נאבק בקיום בסיסי של חוויה.
זו תופעה חוזרת, והיא מתחדדת כאן עד כאב:
הביקורת מהללת שפה;
הקוראים נאבקים בתוכן.
הביקורת מהללת פירוק;
הקוראים נותרים עם ריק.
הביקורת מאוהבת ב"חדשנות";
הקוראים נתקלים בהיעדר מוחלט של אנושיות.
והדבר החמור באמת הוא זה:
הדיון הספרותי בישראל מתנהל כאילו הקוראים אינם חלק מהשיחה,
כאילו הדרישה לספר שידבר אל אדם ולא רק אל מוסד היא פגם מחשבתי.
אני לא מבקשת פשטות.
אני מבקשת אחריות.
ספרות שאינה זוכרת את הקורא,
שאינה מחויבת לאדם שמחזיק את הדף,
מאבדת לא רק את עוצמתה,
אלא גם את עצם ההצדקה שלה.
ולא רק כאן.
השנה ראיתי את זה בכמה וכמה מספרי המועמדות לפרסים:
אסתטיקה של פירוק שהפכה מקלישאה למנגנון הדחקה,
במקום להיות מסע אל תוך מהות אנושית.
🎭 הפסקה החתרנית: סופרת דמנטית מספרת סיפורים נאמנים למציאות
נוכל למצוא את לבו התיאולוגי כמעט של הספר בטיעון הזה.
הרגע שבו ברנשטיין מנסחת פרדוקס, או אולי אנטי־פרדוקס, על טבעה של הספרות ועל המתח בין אמת, שקר ותודעה דועכת:
"זאת רק הספרות. וזה מה שעושות כולן. כותבות שקרים שמתחזים לאמת…
…כל הסופרות דמנטיות."
אם המשפט אמיתי, הוא שקר.
אם הוא שקר, הוא אמיתי.
ומכאן, מסכמת המספרת, כל הסופרות דמנטיות.
זהו רגע שבו הטקסט מבקש לנסח לעצמו מסגרת מטא־ספרותית:
ההבנה שאמת ושקר, מציאות ובדיה, בהירות ובלבול, הם וריאציות של אותה אי־יציבות בסיסית.
זו יכולה להיות אמירה גאונית.
באמת גאונית.
היא מציעה לקרוא את הספר לא כמסמך על דמנציה, אלא כטענה על טבעה של הספרות עצמה:
הספרות שקרית בהכרח, ולכן נאמנה למציאות ביתר עוצמה מן המציאות עצמה.
אבל באותה נשימה, זו יכולה להיות גם נקודת התבוסה של הרומן.
כי הפסקה הזו, במקום להאיר, יוצרת תחושה של בדיעבד:
כאילו הסופרת מגיעה לרגע שבו היא חייבת להסביר את הערפל.
כאילו היא אומרת במפורש:
אין לי דרך להכריע,
אין לי דרך לייצב אמת,
אין לי דרך לייצר בהירות,
ולכן כל הסופרות דמנטיות.
זהו רגע שבו הטקסט מודה, בגלוי ובחוכמה, במגבלת הכלים שלו.
ובאותה העת גם מכה בקורא:
אם הכול אבסורד, אם הכול שקר־שהוא־אמת־שהוא־שקר,
אז מה נותר מן הספרות?
ומה נותר מן הקריאה?
וזה מה שגרם לי גם להעריך וגם להתרגז:
ההודאות המבוהלות שהספרות היא מנגנון של שקר מובנה,
וההכרזה שכל ניסיון לייצר "אמת" ספרותית הוא בהכרח פעולה דמנטית במקצת,
מצד אחד פותחות אפשרויות פילוסופיות מרתקות.
מצד שני, הן פוגעות בקורא בדיוק ברגע שבו הוא מבקש עוגן.
זה מהלך שהוא בו־זמנית חתרני ואכזרי, מבריק ומתנצל, ובעיקר,
מהלך שמסמן את הגבול של הספר מול הגבול של האדם שקורא אותו.
🧨 האם הספר ראוי לפרס? האם הקוראים ראויים לסבל?
והשאלה שאי אפשר לברוח ממנה:
האם "חלום עולם הפוך" ראוי לפרס ספיר?
התשובה, למרבה המבוכה, מורכבת.
במונחי טכניקה – כן.
זהו מהלך לשוני מרשים, קונספטואלי, מודע לעצמו, שמבצע את מה שהוא מבקש לבצע.
במונחי אומץ סגנוני – כן.
מעטים היו מעזים לשבור כך את המבנה הרומני.
במונחי פילולוגיה – בהחלט כן.
זהו ניסוי מלא בתודעה, בזיכרון ובשפה.
במונחי עומק מוסרי – השאלה עדיין פתוחה.
הספר מעמיד את השאלות, אך אינו מתמודד עם האחריות שלהן.
במונחי קריאות – התשובה היא לא מוחלט.
וזה ה"לא" שמטלטל את הדיון.
הבעיה איננה בספר עצמו.
הבעיה היא באופן שבו הספרות העברית נוטה לפרש יצירה כזו:
שכדי להיות "רצינית" עליה להיות בלתי־נסבלת.
שקושי הוא תחליף לעומק.
שאלימות אסתטית היא הוכחה לאינטלקטואליות.
ושהקורא אינו שותף לשיח, אלא מי שאמור לשרוד אותו.
ספרות אינה חייבת להיות נחמה.
היא רשאית להיות קשה, אכזרית, בלתי ניתנת להכלה.
אבל ספרות שאינה יודעת ממי היא מבקשת את המחיר,
ושאינה מעניקה כלים לעבד את הכאב שהיא מייצרת,
מאבדת משהו מן הליבה האנושית שלה.
זה הרגע שבו טכניקה מחליפה את הלב.
וזה הרגע שבו משהו נשבר.
לא רק בספר, אלא במרחב כולו של הספרות העברית העכשווית.
⚙️ ומה עכשיו? לאן לוקחת הביקורת הזו?
אם יש מסקנה אחת שעולה מקריאה ב"חלום עולם הפוך", היא זו:
הגיע הזמן להפסיק להעריץ ספרות שמפנה גב לקורא, להפסיק לשבח יצירות שמחליפות עומק בכאוס ומציגות התשה כאומץ, ולהזכיר מחדש שהסופר, גם כשהוא רדיקלי, נושא אחריות מוסרית כלפי האדם שמחזיק את הספר ביד.
ספרות אינה מבחן סבילות.
היא אינה חדר בריחה שבו הקורא נדרש לפענח את מפת המוח של הדמות.
היא אינה מסדרון של שברים שבו הקורא אמור לשוטט בלי חמצן.
ספרות היא פגישה, מבט בין שני אנשים.
גם כשהיא קשה, מורכבת או אכזרית, היא מחויבת לאפשר אפשרות של הבנה, של עיבוד, או לפחות של אחיזה.
"חלום עולם הפוך" הוא רומן בעל עוצמה אדירה, אך גם בעל פצע עמוק:
הוא מציע כאוס ללא חלופה, סבל ללא מסגרת, ואובדן ללא מענה.
והוא עושה זאת תוך הפניית אצבע מאשימה אל הקורא, כאילו הכישלון להבין הוא חלק מן האמנות.
לכן הסקירה שלי בעלת שתי פנים:
מצד אחד, זהו הישג אמנותי מובהק, מהלך לשוני ותודעתי שאי אפשר להתעלם ממנו.
מצד שני, זהו כשל מוסרי עמוק, משום שהוא מבטל את האפשרות לקשר אנושי בתוך המעשה הספרותי.
ובדיוק על קו השבר הזה ניצבת הספרות העברית העכשווית:
בין פרויקט אסתטי מרשים לניתוק גובר מן הקוראים,
בין חדשנות לשונית לעיוורון אנושי,
בין יומרה לאחריות.
זהו הדיון האמיתי שהספר הזה פותח.
ולכן, לטוב ולרע, הוא עומד במרכזו.
🌑 כשספרות שוכחת את האדם
בסופו של דבר, "חלום עולם הפוך" מציב את השאלה שאי אפשר לברוח ממנה:
לא האם ספרות רשאית להיות קשה, אלא האם היא עדיין זוכרת בשביל מי היא נכתבת.
הרומן של ברנשטיין מוכיח שאפשר לכתוב יצירה מבריקה, רדיקלית, אפילו מזהירה מבחינה לשונית, ובאותה נשימה לשכוח לחלוטין את הקורא.
זהו הכוח שלו, וזהו גם כישלונו.
כי ספרות שמבקשת לגעת באמת,
מוכרחה לזכור שהאדם שקורא אותה
הוא לא ניסוי פילולוגי,
לא כלי עזר תיאורטי,
ולא מכשיר למדידת כאוס.
הוא אדם.
וכאדם הוא זקוק לא רק לאתגר, אלא גם לאופק.
וכשספרות מפנה גב לאופק הזה,
היא אולי מנצחת את המשחק האסתטי,
אבל מפסידה בדיוק את מה שהפך אותה לספרות מלכתחילה: את האדם.
חלום עולם הפוך/ אילנה ברנשטיין
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2024, 256 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
Dream of an Upside-Down World: A Poetics of Collapse, a Question of Moral Responsibility, and the Fracture Running Through Contemporary Hebrew Literature
Dream of an Upside-Down World by Ilana Bernstein is a book one cannot read lightly, categorize comfortably, or decide whether it is an impressive literary achievement or the very symptom of a more profound crisis in contemporary Hebrew literature.
It is not a narrative novel. It is a philological project whose aim is to pull the ground from under the reader’s feet, and readers' profound comfort, or sense, from under its own.
The question is not whether the book is “good”, but what such a book even is, and why it emerges now as a central artifact of the Israeli literary conversation.
A woman, her husband, and their excessively clever dog embark on a trip from Tel Aviv to Denmark to visit their daughter. As they move forward in space, the novel retreats in time. It folds back to the moment of their first love, drifts through stations of their shared life, and exposes the fragility of two fading consciousnesses.
The husband has long since detached from Earth and dedicated his mind to the moon. The woman gathers scraps of memory, writes notes she later cannot find, and navigates fearlessly between the real and the never-was.
My reading relies on three principal axes, but before entering them, one must acknowledge a simple fact.
This is a book carrying an enormous burden of resistance: the resistance of any reader who seeks from literature not only sophistication and ambition, but also an anchor, compassion, and a semblance of order.
And at the same time, the work fiercely protects its right to dismantle all of these expectations. It insists that the dismantling is the point. That chaos is the form. That instability is the statement.
Between the reader’s resistance and the text’s insistence on integration, the actual reading takes place. There lies the novel’s tension, its novel's, and perhaps its failure.
1. The Philological Challenge: When Language Loses the Ground Beneath It
This book is not about dementia. It enacts dementia. It produces it within language itself. It writes from within the cognitive structure of a person who has lost continuity, chronology, and a coherent sense of self.
Bernstein deploys two key mechanisms.
A. Dementia as Poetics, not Theme
The text abandons any narrative spine.
No progression, no linearity, no steering of the reader toward meaning.
Instead: a plunge into fractured streams of consciousness that merge, break, reappear, and collapse.
A few fragile buoys keep the reader afloat: the moon, the eclipse, the baby, the betrayal, the journey, the house, the distance.
These are not symbols but survival anchors, reminders that this is still a book and not a neurological diary.
The language follows suit: repetitive like a broken mantra, liquid, oscillating between childish rhymes and dry philosophical fragments, between flashes of insight and total syntactic loss.
It is a brutal aesthetic move.
The novel becomes a cognitive stress test rather than a literary representation.
B. The Elimination of Factual Reality
The heart attack at the lover’s house is a turning point because of the event itself, but also because of its instability.
The husband is in bed beside her, calm.
The husband is in intensive care.
The nurse says one thing.
The lover says another.
The narrator loses her grip.
He both betrayed her and didn’t.
He almost didn't, and perhaps nothing happened at all.
Schrödinger’s marriage.
This is the novel’s sharpest, merciless technique:
Reality as vibration, not fact.
The book denies the reader the fundamental right to know what occurred, and thus forces her into the exact cognitive swamp the protagonist inhabits.
2. Moral Responsibility: The Contract with No Exit
This is the novel’s beating heart.
Unlike what it pretends to be, the book is not about dementia but about what is worse:
The obligation that remains once the person disappears.
The woman carries within her the remnants of betrayal, hurt, and abandonment.
She tends to a man who once wanted to leave her, who withdrew emotionally and physically.
Yet she still seeks affirmation, love, the shadow of the man he once was.
This is a devastating moral paradox:
Dementia erases the person but not the duty toward him.
The woman becomes the living grave of their marriage.
Hebrew literature has rarely dared say this aloud.
3. Artistic Consistency vs. Aesthetic Violence
Here lies the real fracture.
Some will argue the book succeeds precisely because it is unbearable.
Because it mirrors the collapse it portrays.
Because it breaks the reader as it breaks the narrative.
But my own stance is different:
Aesthetic violence is not depth.
A refusal to provide meaning is not the same as complexity.
Opacity is not the same as insight.
The novel chooses fog over confrontation, confusion over resonance.
It creates wounds but refuses to articulate them.
This is not bravery.
This is evasion disguised as radicalism.
Between Criticism and Blindness: The Crisis of Hebrew Literature
What troubles me most is the gap between the critical praise and readers' lived experience.'
The book has been lauded as “meditative”, “imag" native”, a"d "a journey o" consc"ousness”.
Meanwhile, reade"s are largely absent.
This gap is not trivial.
It reveals an ongoing pattern: a literary establishment enamored with difficulty for its own sake, while readers are left wrestling with emptiness rather than meaning.
The problem is not the book.
The problem is the system that insists suffering is equivalent to seriousness.
The Subversive Line: “A Demented Writer "tells Stories Faithful to Reality.
This metafictional line is brilliant, dangerous, and revealing.
It asserts that, by definition, literature is a lie that tells the truth.
But it also exposes the book’s own collapse; everything is unstable; revelation becomes apology.
It is a moment that sharpens the novel’s philosophic while exposing its human limits.
Should It Win the Sapir Prize? Should Readers Endure the Pain?
Technically: yes.
Aesthetically: yes.
Philologically: yes.
Morally: unresolved.
In terms of readability: absolutely not.
And this is the real fissure.
A literature that forgets the human being holding the page loses more than comfort; it loses its reason for being.
What Now? What Does This Book Demand of Us?
It forces a reexamination of a dangerous assumption in Israeli literary culture:
That difficulty equals depth, that opacity equals intelligence, and that readers are obstacles rather than partners.
Dream of an Upside-Down World is powerful and wounded:
A work of linguistic brilliance and moral blindness.
A radical gesture that forgets the person standing in front of it.
All of this places the novel squarely at the center of the crisis of contemporary Hebrew literature:
Between innovation and alienation, between ambition and responsibility, between artistic radicalism and human attention.
And that is precisely why it matters.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
