כל כך קשה לי לכתוב על הספר הזה. גם כי החלק האחרון שלו השאיר אותי נפעמת וגם בגלל ההיכרות המוקדמת שלי עם ברברה קינגסולבר ועם היכולות הסיפוריות שלה, ששואבות את הקורא לתוך המערך הסיפורי.

זהו סיפורן של ארבע נשים: טרטל, טיילור, אליס ואנוויק הורג ארבע שגורלן נקשר יחד לאו דווקא בגלל קשרי משפחה.

טרטל היא ילדה צ´ירוקית שאומצה ע”י טיילור בנסיבות מוזרות. כאשר אנוויק הורג ארבע, מגיעה לביתן בשביל לספר לטיילור שהאימוץ אינו תקין כי הוא לא עבר את אישור בני השבט, היא יוצרת מערבולת שגורמת לטיילר וטרטל לצאת במנוסה.

אם להגיד את האמת, סיפור המנוסה משעמם. מה שמעניין בסיפור הם היחסים בין הנשים, שגם אם הן אם ובת, מסתבר שהן לא מכירות אחת את השניה.

עוד מה שמעניין הוא כל הטיפול בנושא האינדיאני ומערכת היחסים בין האדם הלבן לעם האינדיאני. למרות שהרגשתי כאילו מאכילים אותי בכפית, את החלקים ההיסטוריים הרלוונטים, היה ברור לי שבלי הרקע אי אפשר יהיה להתחבר לסיפור. קינגסולבר, בקול שקט ומדוד מספרת את סיפור השואה של העם האינדיאני (או העממים? זה לא בדיוק ברור לי). כיבוש האדמות בשנים המוקדמות ואחר כך הטרנספר (בשנות ה- 30 של המאה ה- 19), הושבת השארית במושבות (שמורות) חינוכם מחדש, לקיחת הילדים שלהם, גזל המורשת והתרבות.

מזמן לא התרגשתי, כמו שהתרגשתי כאשר קראתי על שביל הדמעות, מסע העם הצירוקי בשנת 1838. מסע כפוי, שבו הם נדרשו לעזוב את אדמותיהם ולעקור למערב, במסע שנערך בקיץ במסע זה מתו כ- 4000 מהם ממחלות, מלריה, רעב ועוד.

זהו סיפור של העם האינדיאני שאחרי מאות , הוא עדין מנסה להתאושש מרוע הגזרה שגזר עליו האדם הלבן. שחי בעוני אבל רואה בזה עושר, שמחבק את משוגעיו לקהילה, שאוסף ומטפח את ילדיו, שנותן מקום כבוד לזקניו ושבכלל המסורת והתרבות מהווים נדבך חשוב בחיי הקהילה. זהו עם, שלמרות שנדבק בתחלואי האדם הלבן, שמר על סוג של תמימות ביחסו לחיים, לטבע ולאלים.

ישנם ספרים שצועקים את הכאב לא כך בספר הזה.

השקט והמינוריות של האירועים והאופן שבו הסיפורים נמסרים לקורא יוצרים אפקט מצטבר, כך שבפרקים האחרונים של הספר, הקורא מוכן לקבל את התיאורים הקשים והכואבים ביותר של הספר.

בניגוד לספר “תורת עץ הרעל”, זה אינו סיפור במספר קולות, זה סיפור בקול אחד, ברור וצלול ומהדהד. סיפור בקול נשי שאינו משאיר מקום לפרשנויות.

אני לא חושבת שזה ספר מהמם, או מסעיר או אפילו אחד שיכנס לרשימות עשרת הספרים החשובים, המעניינים, הטובים שקראתי. אבל, אני חושבת שזה ספר חשוב שחושף את הקורא הישראלי לתרבות אחרת, מעניינת ומסקרנת. הוא מספק חוויה אחרת, שונה.

רק חבל שהספרים של קינגסולבר לא מודפסים יותר בהוצאה. אולי מחאה תסייע לאפשר לדורות רבים ליהנות מהסופרת הפוריה והיצירתית הזו.