חוות לאבלייט/ ב.ק. בוריסון

For English review, please scroll down.

חוות לאבלייט מאת ב.ק. בוריסון נשמע כמו מתכון כמעט בטוח להצלחה רומנטית: חברים שהופכים לאוהבים, קשר מזויף, עיירה קטנה וחוות חג מולד במשבר. בפועל, זהו ספר שמערבב את כל המרכיבים הנכונים, ואז מצליח איכשהו מקדיח את ההקדרה.

לוקה וסטלה ידידים כבר עשור. היא דלוקה עליו, הוא דלוק עליה, ושניהם שומרים באדיקות כמעט דתית על הסטטוס קוו, כאילו מדובר באגרטל מינג ולא בקשר בין שני מבוגרים נושמים. סטלה מגשימה חלום ורוכשת חוות עצי אשוח בעיירה קטנה, אלא שהחלום הזה מדשדש כלכלית, החווה ניזוקה, והמציאות מתגלה כפחות פוטוגנית מן הפנטזיה. בניסיון להציל את העסק היא נרשמת לתחרות של אושיית אינסטגרם, ובטופס מציינת שהיא מנהלת את החווה עם בן הזוג שלה. מאחר שאין בן זוג בנמצא, היא מגייסת את לוקה לתפקיד החבר המזויף. מכאן הספר אמור היה להמריא על כנפי המתח של fake dating, אבל בפועל הוא בעיקר נמרח בקצב של צב על רטלין.

הבעיה של חוות לאבלייט אינה בכך שהוא איטי. ספר רומנטי יכול להיות איטי מאוד ועדיין להחזיק את הקורא בגרון. הבעיה היא שהספר תקוע. שני הגיבורים רוצים זה את זו כמעט מן העמוד הראשון, נמשכים זה אל זו באופן שקשה לפספס, אפילו תושבי העיירה הקטנה נושמים לרווחה כשהם רואים אותם מחזיקים יד ביד, ובכל זאת הספר לא עובד.

בוריסון בונה על שלושה מנועים, חברים לאוהבים, קשר מזויף ועיירה קטנה, אבל שוכחת למלא דלק. במקום לבנות מתח רגשי או מיני, אנחנו מקבלים מאות עמודים של שני מבוגרים שמריירים זה על זה, מתחככים זה בזה "על יבש", ולא עושים עם זה כלום. זו לא בעירה איטית, אלא קומקום פושר. בשלב מסוים, זה כבר לא רומנטי, זה מגוחך ומעיק. עשור של כמיהה, ועדיין כל נשימה שלהם מרגישה כמו אירוע חירום. די, לכו לטיפול או למיטה, רצוי לפי הסדר הנכון.

לזכותה של ב.ק. בוריסון ייאמר שהיא יודעת לכתוב דמויות חביבות. לוקה וסטלה חמודים יחד. יש ביניהם כימיה, אבל ברוב הקריאה מצאתי את עצמי אומרת לעצמי אלוהייייייםםםםםםם שיעשו עם זה כבר משהו. באופן אירוני, הסצנה הכי טובה בספר בכלל לא קשורה לרומנטיקה. הביקור אצל אביה של סטלה לקראת חג ההודייה המוקדם, עם המורכבות המשפחתית, המבוכה והאבא השיכור כלוט שאוכל פירה בידיים ומתעלף כשהמצח שלו מפספס בקושי את רוטב החמוציות, הוא הרגע היחיד שבו הרגשתי שהספר חי. מאידך, זה הרגע שחושף את הבלוף של שאר הספר: בכל פעם שבוריסון מתקרבת לאזור רגשי ממשי, זה עובד; בכל פעם שהיא חוזרת ל"חווה הקטנה והארורה", הספר חוזר למצב שינה.

כל החלק האחרון של הספר חפוז מדי. העלילה לא בונה מהלך רגשי משכנע. הספר מרכז מספר אירועים שמובילים למשבר, ברור, אחרת איך הם יוכלו לחזור זה אל זו, ומקווה שהקורא יתבלבל ויחשוב שקיבל עומק. זה לא קורה. התחושה היא של ספר שמבקש ליהנות מכל העולמות של הז'אנר: הוא רוצה להיות friends to lovers, בזמן שהם הופכים לאוהבים לדקה וחצי בערך. הוא רוצה להיות fake dating, רק בלי ה-fake, כי לוקה מראש מצהיר שהוא רוצה לבדוק איך זה יעבוד ביניהם. הוא רוצה להיות ספר על עיירה קטנה, בזה היא דווקא מצליחה. על חג מולד, כשזה בכלל לא חג המולד. על גבר מתוק וחווה כושלת, בשני אלה הוא מצליח. בקיצור, בלגן לא מספק.

אחרי חודשים שלא קראתי ספרי רומנטיקה, ליפול דווקא על ספר כזה, זה כמעט עלבון אישי. הספר תקוע בין פנטזיית חג חביבה לבין רומן שלא מעז לזוז. חוות לאבלייט הוא אולי "ספר כיפי לפני השינה", אבל רק במובן אחד: הוא פשוט עוזר לך להירדם.

חוות לאבלייט/ ב. ק. בוריסון

הוצאת אהבות, 2018, 320 עמודים

דירוג SIVI –

⭐⭐

דירוג: 2 מתוך 5.

איכות אודיו –

דירוג: 0 מתוך 5.

Lovelight Farms / B.K. Borison

Lovelight Farms by B.K. Borison sounds like an almost foolproof recipe for romantic success: friends to lovers, fake dating, a small town, and a struggling Christmas tree farm. In practice, it is a book that gathers all the right ingredients and then somehow still manages to burn the dish.

Luka and Stella have been friends for a decade. She is into him, he is into her, and both of them preserve the status quo with almost religious devotion, as though it were a Ming vase and not a relationship between two breathing adults. Stella fulfills a dream and buys a Christmas tree farm in a small town, except the dream is financially shaky, the farm is damaged, and reality turns out to be less photogenic than the fantasy. In an attempt to save the business, she enters a contest run by an Instagram influencer and writes on the application that she runs the farm with her boyfriend. Since no boyfriend actually exists, she recruits Luka to play the role of the fake boyfriend. At that point, the book should have taken off on the wings of fake-dating tension, but in practice, it mostly drags along at the pace of a turtle on Ritalin.

The problem with Lovelight Farms is not that it is slow. A romance novel can be very slow and still hold the reader by the throat. The problem is that this one is stuck. Both characters want each other almost from page one. They are obviously attracted to one another, so it is obvious that even the residents of the small town practically breathe a sigh of relief when they see them holding hands. And yet the book does not work.

Borison builds on three engines: friends to lovers, fake dating, and small town charm, and then forgets to put fuel in any of them. Instead of emotional or sexual tension, we get hundreds of pages of two adults drooling over each other, brushing up against each other in a state of prolonged dry friction, and doing absolutely nothing about it. This is not a slow burn. It is a lukewarm kettle. At a certain point, it stops being romantic and becomes ridiculous and exhausting. Ten years of longing, and still every breath they take around each other feels like a state of emergency. Enough. Go to therapy or go to bed, preferably in that order.

To Borison’s credit, she does know how to write likable characters. Luka and Stella are cute together. They do have chemistry. But for most of the reading experience, I found myself thinking, dear God, will they please do something already? Ironically, the best scene in the book is not romantic at all. The visit to Stella’s father before the early Thanksgiving, with the family tension, the awkwardness, and the father drunk as a lord, eating mashed potatoes with his hands and passing out while his forehead narrowly misses the cranberry sauce, is the only moment where I felt the book actually came alive. At the same time, that scene exposes the bluff of the rest of the novel: whenever Borison gets close to genuine emotional territory, the book works. Whenever she goes back to the cursed little farm, the story slips back into sleep mode.

The entire final section is too rushed. The plot does not build a convincing emotional arc. The novel gathers a handful of events that are meant to trigger a crisis, because, of course, otherwise how would the couple find their way back to each other, and hopes the reader will mistake that for depth. It does not happen. The feeling is of a book that wants to make use of every trope in the genre. It wants to be friends-to-lovers, while they become lovers for about a minute and a half. It wants to be fake dating, but without the fake, because Luka openly says from the beginning that he wants to see whether something real could work between them. It wants to be a small-town book, and in that respect, it does succeed. A Christmas book, even though it barely feels like Christmas—a sweet man and failing farm book, which it also manages. In short, it is a messy and unsatisfying blend.

After months of not reading romance novels, to land on a book like this felt almost like a personal insult. It is stuck somewhere between a pleasant holiday fantasy and a romance that never dares to move. Lovelight Farms may be a “fun bedtime read,” but only in one sense: it really does help you fall asleep.