הספר הזה כתוב כל כך גרוע שאני לא רואה שום סיבה להמשיך ולשפוך את זמני היקר בקריאתו.
העלילה על פניו נראית מעניינת, וולקשטיין, מרצה במכללת ספיר, בן לניצולי שואה שנפטרו, מפוטר מהמכללה בזמן מבצע צבאי בעזה. גם כך אין לימודים בזמן ההפגזות, אבל העובדה שאין נרשמים מובילה את המכללה לצמצומים שמתחילים במרצים חסרי תקן. וולקשטיין עוסק בנאציזם ובקשר שלו לתרבות הפופ ולייתר דיוק הוא עוסק בייצוג של פורנו נאצי בתרבות הפופ. העיסוק הזה אובססיבי לעילא, גם אם וולקשטיין בעצמו אינו מודה בכך. הוא אינו נשוי ואין לו מערכות יחסים. הקשר היחידי שלו הוא עם שכנתו הזקנה, גם היא ניצולת שואה ועם אחותו שהיגרה לפני שנים לדאלס שבארה”ב.
לאחר פיטוריו הוא מהגר לגרמניה, שם הוא מוצא משרה כמרצה באוניברסיטה והופך מעורב בפרוייקט ניסויים בבני אדם.
עד כאן הספר יכל להיות מעניין. וולקשטיין טיפוס אקסצנטרי על סף התפרצות פסיכוטית תמידית. הוא תמצית הגרמניות בהתגלמותה: משכיל, חכם, נאה, מתורבת, מנומס ושקט, מתחת לפני השטח פסיכי לחלוטין בעל מחשבות מעגליות ואובססיביות.
אבל כל הפסיכיות הזו שמתגלמת בוולקשטיין לא מספיקה לסופר. הוא מחרב את הסיפור בסגנון כתיבה שאין מילה אחרת לתאר אותו אלא – פלצני ובתיאורים שפשוט הוציאו ממני קריאות בוז תדירות. להלן דוגמא משיחה שוולקשטיין מנהל עם אחותו:
“את שומעת אותי? הנה אני במטבח. מה אמרת? בארון מצד שמאל. הנה אני פותח אותו. יש פה רק כמה צלחות. גועל נפש. מלאות קורי עכביש. יש להן ערך סנטימנטלי? את לא רצינית. אין סיכוי שאני נוגע בהן. מה את אומרת? אין פה שום תמונות. אין לי מושג. את בטוחה שהיו פה אלבומים? מי היה בתמונות? תולדות משפחת וולקשטיין לדורותיה. זה נשמע לי מדע בדיוני. יותר טוב לחפש אותם ביד ושם. בקיצור אין פה כלום. רק סירחון וסמרטוטים. אין לי מושג איפה האלבומים. את מי אני אשאל? אעשה סיאנס? נו באמת. אני תיכף עף מפה. אין לי מה לעשות כאן. גם ככה לא היה קל לבוא. למה? את באמת שואלת? אין פה כלום. הכול הוחרב. אין טעם להיאחז בעבר, אחותי. אנשים לפעמים מבינים את זה. מדינות קצת פחות. רגע, חכי שנייה. אולי מצאתי פה משהו. לא, זה סתם עיתון ישן. כל כך מסריח פה. נראה לי מישהו חירבן כאן. אני לא מתכוון לבדוק את זה. שהעורך דין ישלח חברת ניקיון. מה אכפת לי בכלל. העיקר השכר דירה. אולי נמכור אותה? מה את אומרת? למה לא? מה אנחנו נאחזים בה בכלל? הזיכרונות הם בראש והתודעה היא הולוגרמה. למה אני מתכוון? זה כמו שאת תפרקי רדיו ולא תביני איפה כל השירים שמושמעים בו. לזה אני מתכוון. מה? תחשבי על זה. מה את אומרת? ליתר ביטחון? איזה ביטחון יש בדירה מסריחה בחולון? אין פה שום ביטחון. את שומעת את הסירנות בחוץ? את שומעת את האזעקות? את הטילים? את הפיטורים? את מדברת איתי על ביטחון? דאלאס הרבה יותר בטוחה. זו צריכה להיות החלטה של שנינו. אבל תחשבי על זה. דברי עם העורך דין. תשאלי אותו על מצב השוק”
זה אולי נראה ציני ומשעשע, אבל Mind you אנשים לא מדברים בכל כך הרבה קלישאות מטופשות בפיסקה אחת קטנה אלא אם הם ממש מלאים בעצמם ובקישקושים של עצמם. וזה כבר מעבר למשל ונמשל על ההולוגרמה של הזיכרונות וההשוואה לפירוק רדיו. ואם זה לא הספיק לכם, בבקשה עוד דוגמא –
“ומינכן היא בדיוק כמו המבורג. והיא בדיוק כמו ערים אחרות שראה. ובטח כמו המון ערים שלא ראה ולא יראה. ערים בהן האקוסטיקה של הנועם כמו התאבנה לתוך חומרים קשיחים. והפחים בה כה מסודרים. ולכל פח יש שלט על פטמותיו. כמו תג שם. והאוויר אמנם צונן אך דוקרני. ואין בכלל חתולים על המדרכות בפחים בפינות. עיר ללא חתולים היא דבר מאוד עצוב.”
מישהו יכול להסביר לי את המשפט הראשון המודגש? מה זה לכל הרוחות והשדים אקוסטיקה של הנועם? אני יודעת מה ההגדרה של אקוסטיקה, גם קראתי בוויקפדיה ליתר ביטחון. אבל מישהו יכול להסביר בצורה הגיונית שאני גם אבין מה המשפט הזה אומר? ואולי פיספסתי משהו, אבל פטמות זה איבר הנקה, איך זה שגם לפחים יש פטמות ומה הדימוי הזה בכלל אמור לשדר לי כאישה? תדמיינו לעצמכם פשוט את התמונה.
וישנן עוד דוגמאות כמו: “תוך רגע כל הקורדינטות של המרחב כמו התמצקו בתודעתו” משל רצה להגיד הוא הפך לוויז אנושי? או “חיוך חד- הברתי” שהוא? יש חיוך שהוא רב הברתי? או “כיסו היה עיסה נוזלית ונעימה” אוייייי איחס או “גם הצבי רטט. המון קווי חיים רקדו מתוכו. כמו שנתות של עץ” מה בדיוק הסופר רוצה להגיד במשפט הזה? ואיך שנתות מוסיפות עומק למשפט הזה? דווקא השימוש בשנתות עושה רדוקציה למשמעות שהסופר רצה לצקת למשפט.
הסופר בטח נראה לעצמו מה זה מתוחכם. ממש אליעזר בין יהודה מחדש השפה העברית. אבל לי, ב- 60% של הספר, מאמץ חידוש העברית -ובכללו המצאת משמעויות חדשות למילים מוכרות וידועות תוך שילובן במשפטים שהופכים לחסרי פשר
ושחר- פשוט עלה על העצבים. זה לא פואטי. זה לא מעמיק. זה לא כלום זה מעצבן לאללה.
אז שני כוכבים בגלל שלא נעים לי לתת לו כוכב אחד אחרי כל המאמץ הלשוני הזה.
וולקשטיין/ עמיחי שלו
הוצאת כנרת זמורה דביר, 2018, 416 עמ’
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
סידרת רוח צד #
דף הסידרה –
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books טעם הספרים
Subscribe to get the latest posts sent to your email.