נעמי חזרה מארה”ב לאחר כמעט עשור ויחד עם חברתה דריה הן מחליטות לפתוח מעון יום למבוגרים שסובלים מדמנציה ובדידות.

הן שוכרות את הבית שממוקם ברימון 7 והופכות אותו לנווה מדבר.

בתחילה מצטרפת אליהן אדלה, אם הבית ואט אט הדיירים מגיעים. כל דייר וסיפורו האישי הנוגע ללב: מרגלית ברנהיים שהיתה שחקנית תאטרון גדולה עד שמוחה החל להיפרם והמילים החלו להיעלם. חיים ווידבסקי הניצול היחיד ממשפחתו שנשלחה לאושוויץ. שרגא חסין שמוחו התאדה עם אדי האלכוהול שאותו נהג לשתות בכמויות. אסתר וסוניה האחיות הבלתי נפרדות ודר קירש, קרדיולוג שמה שנותר להזכיר את עברו המפואר הוא עט מון בלאן.

הסיפור נמסר מזווית הראיה של נעמי, שהתאלמנה באופן מפתיע בגיל 30 וכעשור לאחרי היא עדין מתאבלת על בעלה.

גיא עד טווה את הסיפור בתנועות המאפשרות ללמוד על העבר של הדמויות ובעיקר על ההווה הכואב שבו הן מתקיימות. הווה של בדידות ותלות. היא מציירת את הדינמיקה בין שוכני המעון בתנועות שמזכירות גלים מלכחים את החוף.

כל נגיעה יוצרת אדוות שמתפשטות עד שנעלמות. אי אפשר שלא לחוש בחמלה, האמפטיה והאנושיות כשהיא מתארת את הקושי של בני המשפחה להתמודד עם המחלה של יקירהן או כאשר היא מתארת את האופן שבו הדיירים מתמודדים עם ההווה שלהן.

יש לה דרך נפלאה עם מילים ולדעתי היא אחת הסופרות המוכשרות שכותבות היום.

ספר מומלץ בחום אחד היפים שקראתי השנה.

---