For English review, please scroll down.
הבעיה המרכזית בספר הצד האפל של היופי והכיעור היא היעדר אומץ אינטלקטואלי ברגעים שבהם הוא נדרש ביותר.
חן מרקס מציב את ספרו כעיון פילוסופי־תרבותי רחב יריעה, המבטיח לשזור פסיכולוגיה, פילוסופיה, טקסטים חז"ליים ומחקר מדעי עכשווי. זוהי הבטחה גדולה המלווה בכתיבה אינטליגנטית, קריאה וקולחת, אך הכתיבה נעצרת בדיוק בנקודה שבה נדרשת העמקה אמיתית.
כאן מתגלה "מלכודת הבטחה". הספר מציג עצמו כתחקיר רב־תחומי, אך בפועל הוא נשען שוב ושוב על אותה תבנית: אזכור קצר של מחקר, עיבוד תרבותי זריז, ואז חזרה אל מדרשים מלטפים המאשרים את התזה במקום לאתגר אותה. זו אינה רק בחירה סגנונית, זה צמצום היריעה. החוזה האינטלקטואלי שהספר מציע אינו מקוים. הקורא שהגיע כדי לקבל כלים, כדי לעמוד מול מדע, מול כלכלה פוליטית, מוצא את עצמו בסופו של דבר בבית מדרש נינוח שמבקש להרגיע יותר משהוא מבקש לפרק את המציאות.
בתוך המבנה הזה, המדע הופך לתפאורה. המדע בספר מתפקד כתפאורה סמכותית. הוא נוכח כדי להעניק תחושת רצינות, אך אינו נכנס לעימות אמיתי עם הטענות שהוא אמור לבחון. המחקרים המובאים מזכירים תזות ישנות, שכבר נבחנו, הורכבו, נסתרו, וכאן הם נשארים חלקיים, שטוחים, ונקיים מקונפליקט. המדע אינו משמש כמכשיר לחשיבה ביקורתי, אלא כעיטור שנועד להעניק לספר תוקף.
ההחמצה מתחדדת ברגע שבו הספר כמעט חוצה גבול ממשי: המפגש בין מושג ה״כתם״ של מארק קאזנס לבין חוקי הכיעור בארצות הברית. אלה אינם חוקים מטאפוריים אלא מנגנונים חומריים שנכתבו על גוף. הם הרחיקו נכים ועניים מהמרחב הציבורי, קבעו מי רשאי להיראות ומי צריך להיעלם. כאן היה אפשר להיכנס לדיון ישיר בכוח, בגוף, ובאופן שבו אסתטיקה מתורגמת למישטור. במקום זאת, הדיון נסוג אל המטאפורה. האלימות הכלכלית מתרככת, החוק מאבד את חדותו, והניתוח גולש לאזור נוח של דה־פוליטיזציה אלגנטית.
חוקי הכיעור לא נולדו מתוך רגישות אסתטית, ולא מתוך שיח תרבותי מעודן. הם נוצרו כדי למחוק נוכחות. כדי לא לראות. כדי להגן על סיפור חברתי נקי ומסודר. אלה אינם חוקים על טעם, אלא על כוח. ברגע שהספר בוחר שלא להיכנס למשמעויות הללו, השאלה על יופי וכיעור מפסיקה להיות שאלה תרבותית בלבד והופכת לשאלה פוליטית מובהקת: מי מחזיק בזכות להיראות במרחב הציבורי, ומי נדחק החוצה בשם הסדר.
בסופו של דבר, במקום ניתוח של הכלכלה הפוליטית של היופי, הספר מציע פסיכולוגיה רכה של המבט. במקום לשאול מה החברה עושה לכיעור, הספר מסתפק בשאלה איך אנחנו מרגישים מולו. הוא מבטיח את "הצד האפל", אך נעצר על הסף. הוא מלטף את הכיעור במקום להישיר אליו מבט, יחד עם כל מה שהוא חושף.
מרקס כותב היטב. הספר אינטליגנטי, ומונע מאהבה אמיתית למחשבה מסודרת. אבל ברגעים שבהם נדרש אומץ, הוא בוחר בזהירות. במקום להישאר עם אי־נוחות ולגעת בכוח עצמו, הדיון נסוג אל אזור בטוח של ניסוח יפה ושליטה רעיונית. זו אינה רדידות, אלא הימנעות מודעת. בסיום הקריאה נותרת שאלה אחת, שאינה פילוסופית כלל: מי מחזיק בכוח לקבוע למי מותר להיראות במרחב הציבורי. זו השאלה שהספר מתקרב אליה, ואז עוצר.
הצד האפל של היופי והכיעור/ חן מרקס
הוצאת התחנה, 2025, 280 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
סדרת הקיפוד והשועל #
THE DARK SIDE OF BEAUTY AND UGLINESS/ Chen (Chaim Natan) Marx
The central problem in The Dark Side of Beauty and Ugliness does not lie in the information it presents, but in the courage it consistently refuses to summon. Chen Marks frames his book as a wide-ranging philosophical and cultural inquiry, promising an ambitious weave of psychology, philosophy, rabbinic literature, and contemporary scientific research. It is an impressive promise, written with intelligence, fluency, and charm. Yet it seems to halt exactly where it ought to go deeper.
Looked at more closely, a kind of “promise trap” emerges. The book presents itself as a multidisciplinary investigation. Still, in practice, it relies again and again on the same predictable rhythm: a brief citation of a study, a quick cultural gloss, and then a retreat into comforting midrash that confirms the thesis instead of challenging it. This is not merely a stylistic choice; it is a narrowing of intellectual scope. One gets the sense of a breached intellectual contract. The reader who comes for tools, for genuine engagement with science and political economy, eventually finds herself sitting in a friendly study hall that wishes more to soothe than to dismantle.
Within this structure, science becomes a backdrop rather than a partner in inquiry. It is staged as a symbol of seriousness rather than as a demanding, destabilizing force. The studies presented often echo old “classic” experiments that have long been complicated, contested, or overturned, yet here remain smooth, clean, conflict-free. Science ceases to be a critical instrument of thought and becomes an ornamental stamp of authority.
This failure becomes especially sharp at the moment when the book could have crossed into perilous territory: the encounter between Mark Cousins’ idea of ugliness as a “stain” and the American Ugly Laws. These were brutal laws that removed the disabled and the poor from public space, laws written onto bodies. Here was the moment to speak seriously about power, about the body, and about the ways aesthetics becomes a disciplinary tool—instead, the discussion retreats into metaphor. Economic violence softens. The law becomes a symbol. The analysis glides into the pleasant safety of elegant depoliticization.
But the Ugly Laws were not born of refined aesthetic discomfort. They were born to erase. To make certain bodies disappear. To protect the pristine story society tells itself about who is worthy to be seen. These were not laws about taste; they were laws about power. When Marks chooses not to enter this terrain, he misses the crucial turning point where the question of beauty and ugliness ceases to be cultural and becomes existential, ethical, and political.
In the end, instead of an accurate analysis of the political economy of beauty, we receive a soft psychology of the gaze. Instead of asking what society does to ugliness, the book remains with the safer question of how we feel when we encounter it. It promises “the dark side,” yet halts politely at the threshold. It strokes ugliness instead of looking it in the eye, along with everything it exposes.
And to be fair, Marks writes very well. The book is intelligent. A genuine love of thought animates it. But it consistently chooses caution over courage, aesthetic order over confronting power. It is not shallow; it simply abstains. One senses the author knows precisely how far he could have taken the inquiry, and consciously chooses not to go there.
So the question left at the end is no longer philosophical at all. It is brutally concrete: not “what is beauty” and not “what is ugliness,” but who holds the power to decide who is allowed to be seen. And on that question, the book prefers silence.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
