סוף השבוע הזה מתאפיין בספרים סתמיים, מיותרים ולא מעניינים.
"העייפים" מתאר קיץ בחיי הזוג אובד. איתן ולאה אובד נשואים חצי מאה. הם בגיל 70 לערך וחיים בשטח של הוריו של איתן, בבית שאיתן בנה בלול תרנגולות ממש ממול הבית של ההורים.
מאז מות אימו של איתן זה 10 שנים, הבית סגור ומסוגר אין נכנס ואין יוצא, אבל עתה כשלאה נמצאת על סף מוות במיטת חוליה, מתחילים להופיע דברים מהבית. ללאה ישנה מטפלת סיעודית שיחד עם בתם הצעירה של הזוג אובד מחליטה לבחון את כשירותו השיכלית של האב. היא מצליחה להטריף אותו ולהתערב בחייהם בצורה בוטה ואפילו הייתי אומרת מתעמרת.
הבת הגדולה נעלמה ואינה מגיעה ורק הבת הצעירה הקשורה לאביה מגיעה לבית. זהו מסע לתוך הזיכרון של היחסים בין איתן ולאה, בינו ובין הוריו ובמיוחד אימו ומסע אל איבוד הזיכרון.
אני חייבת לציין שלמרות הפוטנציאל של הספר הוא לא מממש אותו והוא נשאר ברמה סתמית. גם המספר, עילאי ראונר לא עטשה הרבה להחיות את הסיפור ובקול מונוטוני מתאר את האירועים שחלקם יכולים להיות הרי גורל.
לא הבנתי מדוע הסופרת בוחרת לאורך כל הספר לכנות את איתן, אובד, פשוט מעצבן. נכון יש בו אספקט אובד שהוא נלחם כדי להחזיק, אבל הדה פרסונליזציה שלו, כמו גם הבחירה להפשיטו מהיכולות הקוגנטיביות שלו, אקט שיוצא לפועל באמצעות המטפלת של אישתו, פשוט מראים על הזילזול של המחברת בדמות של איתן המתמודד בסיחרור עם מחלת אישתו ואובדן הזיכרונות. וזה הדבר שהכי הוריד לי מהספר, חוסר האמפטיה של הסופרת לדמות המרכזית שלה. ההגחכה של הפעילויות שלו עד כדי אירוניה פוגענית, פשוט גרמו לי לסיים את הספר בשאת נפש קשה.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
