הכריכות של הוצאת תשע נשמות ידועות כיצירות אמנות קטנות שמושכות את העין ואת הלב. הכריכה הזו מתעלה אף יותר מן הרגיל.

“המעוף המופלא” הוא סיפור אגדה על טייס איטלקי שמגיע לאתיופיה ומתאהב בה ובאנשים שבה. הסיפור מבוסס על סיפורו האמיתי של סבה של ג’ורדנו, שהיה טייס בצבא האיטלקי כשמוסוליני כבש את אתיופיה ב־1935, ואחר כך במלחמת העולם השנייה.

הספר הוא תיאור המפגש המרגש בין ההיוליות והבתוליות של היבשת האפריקאית ובין האדם הלבן המודרני הכובש והאושר אותו חווה אותו הטייס מהמפגש הזה –

ובת אלפי השנים, שייטתי באוויר ובין העננים בשעת סערה, פילחתי במעופי סופות חול, טבעתי בים הארבה והמטאוריט שלי התפקע משפע של אור כחול.

הטייס, מגיע לאתיופיה ערב הפלישה והוא משמש כטייס מוביל של דברי דואר וחבילות. המפגש שלו עם האנשים והסביבה הוא לא פחות מקסם בהתהוותו. הקסם הזה מטשטש ומערפל את העובדה שאותו הטייס מגיע כחלק ממסע קולוניאליסטי לכיבוש אפריקה. במסעו מלווים אותו התוכי המדבר וזוג עבדים שקיבל במתנה מהמלך. אירופה ומשפחתו רחוקים ממנו שנות אור וגם המלחמה או המחשבה על מלחמה רחוקים ממנו למרות שזו תקופה שבה רוחות מלחמה החלו לנשב באירופה.

ואז הבלתי נתפס אירע, מוסוליני מחליט שאיטליה תהיה אימפריה ולצורך כך הוא יכבוש את אתיופיה. כשהמלחמה מתחילה הקסם שאופף את אפריקה נשבר –

ההקרנה החלה. זה היה סיפורו של טייס, שהיה גם אבא, המרחף בענני אתיופיה ובכל פוטוגרמה הקסם רק הלך וגבר. אך לפתע הלבין הסרט כחלב שהתקשה, ובועות הצלולואיד התפוצצו כמבועי הלבה בהר הגעש. פניו של אמדאו נאזרי נמסו, ואז, אחרי שכבתה רצועת האור והשתררה חשכה דוממת, אמר הגנרל נזי: ״חברים וחיילים, היום, 10 ביוני 1940, איטליה נכנסה למלחמה.״

לאחר כשנה כאשר הכיבוש האיטלקי צלח, הסתיימה המלחמה. למרות הנזק וחוסר התוחלת שבאותו הכיבוש, הטייס ממשיך את חייו באפריקה המוכה ורואה אותה מבעד למשקפי הקסם שלו. הוא מתאהב באישה אתיופית וגם מביא איתה ילד למרות שיש לו משפחה באיטליה. הוא ממשיך בריחוף שלו במרחבי אפריקה ובחלוקת חבילות ודואר –

“השלום פרץ בעיר גונדר בשנת 1936. אהבתי אישה אביסינית וערסלתי את בנה. ליבי היה בן תערובת והייתי מטורף על אפריקה: הייתי משוגע על החיים, משוגע על הטיסה, משוגע על אפריקה ועל השמיים הצהובים. לא ישנתי ושרפתי את החיים בטיסה. השמש חיממה את העצמות, בלילות עופפתי כזבוב עיוור ואיש לא יכול לבלום אותי. ״ויטה נואובה״ היה הסוס שלי על פני אפריקה רבת־הקמטים”

ישנם חלקים פיוטיים יפיפיים בספר, מאידך השפה הפיוטית הופכת את סיפור המלחמה לשטוח ואת הביקורת של הסופרת למובלעת. באחרית דבר לספר כותב המתרגם, אלון אלטרס (שאגב עשה עבודה נפלאה בתרגום הספר) –

על החומרים האלה, חומרי מציאות קשיחים, הלבישה יוצרת ״המעוף המופלא״ סיפור אגדתי. למעשה היא כתבה על האכזריות וחוסר ההיגיון של היחס הקולוניאליסטי־האירופי, אך לא באמצעות רומן, ריאליסטי אלא בעזרת סיפור שלוקח אותנו אל מרחבי האגדה, וזאת בלי לשכוח את סנט־אקזופרי ואת הברון מינכהאוזן, שבעיני המחברת תרמו לא מעט ״למעוף המופלא״ שלה.

הרגשתי שהדגש הוא על אגדתי ופחות ביקורתי. הפיוטיות והאגדתיות הובילו לכך שכל המלל התערבב לי בענן של צמר גפן.

אישית, אני גם לא מצליחה להתחבר לסיפור שלם שמסופר מעמדה של סיפור אגדה פנטסטי שבו התוכי של הגיבור הוא גם המנטור שלו ויש לו מסרים משמעותיים וחדים עד כדי כך שהוא גם חכם יותר מהטייס.

מאידך, היופי הפיוטי של הכתיבה והתרגום, הצבעים והדמויות, הפכו את הקריאה בספר לחוויה שונה.