Please scroll down for an English review.
המסילה מכוון גבוה, אבל מגיע ריק.
זה מסוג הספרים שאפשר לכבד את הכוונה האמנותית שלהם, אך אני מתקשה להבין למה הם מבקשים מהקורא להשקיע בהם כל כך הרבה זמן.
הספר מציג עצמו כיצירה מינימליסטית עם שאיפה פילוסופית, אבל בזמן הקריאה הרגשתי שאני בתוך תרגיל אסתטי שלא מצליח להפוך לחיים. המבנה לוקח את כל החמצן. במקום רומן, קיבלתי הדגמה.
🚧 הבעיה המבנית: לא אוונגרד, אלא הימנעות
הספר נע בין סיפורים קצרים שמתחברים זה לזה רק בקצוות. דמויות כמו אלון, עמליה, ארז ונורית נעות בעולם שבו מחוות זעירות מקבלות נפח של עלילה, בעוד שהדברים המהותיים נותרים כשירבוטים.
זו אינה חדשנות אוונגרדית; זוהי הימנעות. וכאשר הסיפור מונע מהקורא רגש מובהק, המעטפת הסיפורית חייבת להיות מושלמת ומדויקת. לצערי, היא אינה כזו.
שור מנסה לבנות עולם דמוי־אפוקליפטי סביב מוטיב של רכבת תקועה. זה רעיון מבטיח, כמעט מבקש להפוך למטפורה מרכזית, אבל בפועל הוא מתמוסס לתוצאה שטוחה. פרקי הרכבת אינם מרחיבים את העולם הסיפורי, אינם משל ולא מטפורה, ואינם משמשים תשתית רעיונית. הם פשוט שם. קטעי מעבר שאינם נושאים משקל, רק תזכורת לכך שהסיפור מחפש עומק ולא מצליח לגעת בו.
💧 עומק מדומה: כאשר החומריות מאבדת משמעות
בין האפיזודות שמגיעות בקצב שמותיר את הקורא ללא אוויר, מופיעים תיאורים חוזרים של גוף, הפרשות, אוכל, חום וקור. מעל כולם מרחף קיבעון אחד: צואה.
התיאורים הללו אולי נועדו לייצר חומריות דחוסה, אך הם מאבדים משמעות במהירות. במקום לגעת בבשר האנושי, הם מחליקים לכדי גימיק. כשהספר חוזר שוב למוטיב ההפרשות, ברור שאין כאן עומק תמטי, אלא בחירה סגנונית שהתנתקה מהרעיונות שאמורים לשאת אותה.
👁 החמצת הפוטנציאל הדרמטי
העיוורון הזמני של אלון אמור לשאת מטען דרמטי ברור. זו נקודת מפנה טבעית שאמורה להעמיק את הדמות, לערער את עולמה, או לפחות לשנות את קצב הסיפור. אבל הוא לא עושה אף אחד מאלה.
העיוורון מופיע כמעט במקרה. הוא לא סמל, לא עונש, לא הדהוד של מצב נפשי ולא תנועה עלילתית. הוא לא פותח מרחב חדש לדמות, ולא מייצר משמעות. הוא פשוט אירוע, עוד פרט בתוך רצף אפיזודות שממילא אינן מצטברות לדבר שלם.
וזו החמצה. לא בגלל שהספר “חייב” דרמה, אלא מפני שהעיוורון הוא אחד המקומות היחידים שבהם אפשר היה לגעת באמת במשהו. לייצר סדק. לאפשר לקורא להרגיש. ושם, דווקא שם, הספר בוחר להחליק הלאה.
👤 דמויות: תנועה במקום נפש
הדמויות נעות מאינרציה, לא מרצון. התיאור שלהן מדויק מבחינת תנועה, אך חסרה הנפש. יומיום מפורט, אבל ללא מניע.
בעידן שבו היומיום מציף אותנו ממילא, הספרות אמורה להציע פרספקטיבה. כאן היא נותרת אדישה.
🎯 המסקנה: חלול במקום גבוה
המסילה הוא ספר שמשוכנע שהמבנה שלו עמוק יותר ממה שהוא באמת. הוא מניח שהקוראים יתרגשו מהטכניקה במקום מהחיים שבתוכו.
יש שורות יפות ולשון מדויקת, אבל הן נשארות חלקיקים שאינם מתלכדים.
זו אינה יצירה שטעתה בכוונה.
זו יצירה שטעתה בביצוע.
היא מתמסרת לצורה על חשבון החיים, לרעיון על חשבון העלילה, ולשפה על חשבון הנשימה.
ספרות מינימליסטית יכולה להיות מדויקת, חריפה ומטלטלת. כאן היא הפכה לקונספט שנשאר ברמת הסקיצה.
בסוף הקריאה נותרת תחושה אחת בלבד:
נסיעה שלא הובילה לשום מקום.
המסילה/ אסף שור
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2025, 160 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
🚂 The Track / Asaf Shor
The Track aims high, yet arrives empty.
It is the kind of novel whose artistic intention one can respect, but I struggle to understand why it demands so much of the reader’s time.
The book presents itself as a minimalist work with philosophical ambition. While reading, I felt trapped inside an aesthetic exercise that never turned into life. The structure absorbs all the oxygen. Instead of a novel, I received a demonstration.
🚧 The structural problem: not avant-garde, but avoidance
The novel moves between short stories that connect only at their edges. Characters like Alon, Amalia, Erez and Nurit move in a world where tiny gestures receive the weight of plot, while the essential parts remain scribbles.
This is not avant-garde innovation, it is avoidance. And when a story denies the reader clear emotion, the narrative frame must be flawless. Unfortunately, it is not.
Shor attempts to build a semi-apocalyptic world around the motif of a stalled train. It is a promising idea, almost begging to become a central metaphor, but it dissolves into something flat. The train chapters do not deepen the fictional world. They are not allegory, not metaphor, not a thematic structure. They simply exist. Transitional pieces that carry no weight, a reminder that the story searches for depth without reaching it.
💧 Imagined depth: when physicality loses meaning
Between the episodes, arriving at a pace that leaves the reader without air, appear repeated descriptions of body, bodily waste, food, heat and cold. Above all hovers a single fixation: feces.
These descriptions may have been intended to create dense physicality, but they lose meaning quickly. Instead of touching the human body, they slide into gimmick. When the novel returns again to the motif of excrement, it becomes clear that this is not thematic depth. It is a stylistic choice that has detached itself from any meaningful idea.
👁 A missed dramatic potential
Alon’s temporary blindness should carry clear dramatic weight. It is a natural turning point that could deepen the character, destabilize her world or at least shift the story’s rhythm. It does none of these.
The blindness appears almost by accident. It is not a symbol, not a punishment, not a reflection of inner turmoil and not a narrative engine. It does not open a new space for the character and does not generate meaning. It is simply another event, another detail inside a chain of episodes that never accumulate into anything whole.
And this is the real missed opportunity. Not because the novel “must” contain drama, but because blindness is one of the few places where the book could have truly touched something. Created a crack. Allowed the reader to feel. And precisely there, the story slips away.
👤 Characters: movement instead of soul
The characters move from inertia, not from desire. Their movements are described with accuracy, but the soul is missing. A detailed daily routine, yet without motive.
In an era saturated with the mundane, literature should offer perspective. Here it remains indifferent.
🎯 Conclusion: hollow instead of profound
The Track is convinced that its structure is deeper than it really is. It assumes readers will be moved by technique rather than by life.
There are beautiful lines and precise language, but they remain fragments that never cohere.
This is not a work that failed in intention.
It failed in execution.
It surrenders to form at the expense of life, to concept at the expense of plot, to language at the expense of breath.
Minimalist literature can be sharp, precise and disarming. Here it remains a concept frozen at sketch level.
At the end of the reading, only one feeling remains:
a journey that led nowhere.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
