המידות הקטנות הוא אוסף של מסות שנושאות אופי של ממואר בהן נטליה גינזבורג מעניקה לקורא דרך פרקי חייה וייחסיה עם בני אדם בכלל ובפרט משפחתה (בעלה וילדיה) התבוננות מעמיקה, אף פילוסופית בחלקה על החיים.

המסה שהכי נגעה לליבי היא המסה “בנו של אדם” העוסקת בהשפעתה של מלחמת העולם השניה על האנושות, יש בה טקסט וסאבטקסט מאוד מובחנים-

הטקסט עוסק בנזק הפיזי שהמלחמה גורמת לאדם באמצעות הרס חפציו היקרים ביותר ובעיקר ביתו המהווה אי של ביטחון ושלווה :

“מאז פרצה המלחמה והאנשים ראו בתים רבים כל כך מתפוררים לאבק, הם כבר לא מרגישים בטוחים ושלווים בביתם כמו פעם. יש דברים שלא מחלימים מהם; השנים חולפות ואנו לא נחלים לעולם. אמנם יש לנו שוב מנורה ואגרטל קטן על השולחן ותמונות של יקירינו, אבל אנחנו כבר לא מאמינים להם, כי כבר היה עלינו להיפרד מהם בבת־אחת, או לחפש אותם לשווא בין ההריסות.”

או
“מי שידע רוע מוחלט לא ישכח זאת לעולם. מי שראה בתים מתמוטטים יודע מצוין עד כמה ארעיים הם האגרטלים, התמונות והקירות הלבנים. הוא יודע טוב מדי ממה עשוי בית. בית נבנה מלבנים וסיד, והוא יכול להתמוטט. בתים אינם יציבים במיוחד. הם עלולים לקרוס בן־רגע. מבעד לאגרטלים השלווים, לקומקומים, לשטיחים או לפרקט תחת רגלינו, מבצבצות פניו האחרות של הבית, האמיתיות: מראהו האכזרי של בית שהיה לעיי חורבות.”

הסאב טקסט עוסק באופן העמוק שבו מערערת המלחמה את נפש האדם, ממוטטת אותה וגוזלת ממנה את התכונות האנושיות הבסיסיות שלה-

“כל אחד מאתנו השלה את עצמו לאורך חייו שהוא יכול להניח את ראשו ולישון זמן מה, להיאחז בוודאות כלשהי, באמון כלשהו, ולרַפות את איבריו. אבל הוודאויות התנפצו לרסיסים, ואמונה דתית, בסופו של דבר, איננה מקום לעצום בו עין.”

וכן,

“ואנחנו בני אדם שכבר אין להם דמעות. מה שריגש את ההורים שלנו לא מרגש אותנו. ההורים שלנו ובני דורם נוזפים בנו על הדרך שבה אנחנו מגדלים את ילדינו. הם רוצים שנשקר להם כמו שהם שיקרו לנו. הם רוצים שהילדים שלנו ישחקו בצעצועי צמר בחדרים רחבי ידיים מצופים ורוד, שעל קירותיהם מצוירים עצים קטנים וארנבים. הם רוצים שנעטוף את הילדות של ילדינו בצעיפים ובשקרים, שנקפיד להסתיר מהם את המציאות ואת טיבה האמיתי. אבל אנחנו לא יכולים לעשות זאת.”

המסה שהכי הקפיצה לי את לחץ הדם היא המסה “הוא ואני” המתארת את מסכת יחסיה של הסופרת עם בעלה השני שאינו מוזכר בשמו . באמצעות הנגדה משרטטת הסופרת במהלך המסה, את הפערים והשוני מהותי בין בני הזוג. יחד עם זאת בקטעים מסויימים חשתי שהיא פשוט מתארת מערכת יחסים רומסנית ומקטינה.

ולא מדובר רק בזוטות כמו האמירה “לעיתים קרובות הוא אומר שאני לא מבינה כלום באוכל, שאני כמו הנזירים הבריאים האלה שגומעים מרק ירקות ירוקים בחשכת המנזר”… אלא יורדים לשורשו של דבר “אם אני מספרת לו איך עבר עלי היום, הוא מבהיר שזה יום מבוזבז ומחייך, צוחק ממני ומתעצבן…” וגם “אני לא יודעת לנהוג. אם אני אומרת שאולי כדאי שגם אני אלמד ואקבל רישיון, הוא חולק על דעתי. הוא אומר שאני ממילא לא אצליח לנהוג.” והיא מסכמת את הרעיון הנהיגה באמירה שמצמצמת את הנזק באמירה “אני חושבת שהוא אוהב שאני תלויה בו בדברים מסויימים”.

נכון שמדובר בתקופה אחרת בזמן אחר, אבל בעיניים של המאה ה 21 חלקים מהמסה הזו נראים כל כך פוגעניים.

סה”כ הקובץ אינו מאכזב, ניתן למצוא בו מסות על מקצוע הסופר, על הקשרים האנושיים ומסה שעל שמה נקרא כל הקובץ “על המידות הקטנות” כשלמעשה הסופרת דנה בחינוך ילדים למידות נעלות

פטיט #

פטיט

---