אתחיל מהסוף, למרות הביקורות שפורסמו על הכותבים, שמתמקדת במיחזור קטעים שפורסמו, אי חידוש ואי מתן קרדיט לכותבים המקוריים, מדובר בספר מרתק, שכתוב ביד בוטחת וקולחת.

יש להעריך את החוכמה של המחברים לאגד את 22 הסיפורים בסדר ובאופן שאוגדו, שמזכירים סיפורי הרפתקאות מותחים ומשעשעים בו זמנית.

הספר מרכז 22 פרשיות שונות ידועות ונטענות שבהן היה מעורב המוסד באמצעות סוכניו וראשיו השונים.

מטבע הדברים, רוב הפרשיות מתמקדות בתקופות שלפני 30 שנים ויותר ומעטן בשנות ה -80 וקמצוץ משנות ה90. חלק הארי שלהן פורסם ופרטים עליהן פורסמו זה מכבר.

הן עוסקות בצדדים היותר ידועים והיותר מוצלחים של הפעילות של האירגון הזה, כמו לכידת אייכמן ומרדכי וענונו. מבצע זעם האל שהתמקד בחיסול חברי ספטמבר השחור, ופעילויות יחודיות כמו העלאת יהודי אתיופיה והבאת הכלות היהודיות הסוריות. 

פרק אחד מוקדש לכישלונות הידועים ולמרות שהוא גרם לי להתעצב, הוא גם גרם לי בחלקו לגחך על האירועים, במיוחד אלה שקשורים לברן בשוויץ ולקפריסין שם הסוכנים התנהגו כשלומיאלים מושלמים:

“סמוך לשעה 02:30 תלתה החוליה שבמרתף יריעת בד אטומה על דלת הזכוכית, כדי להסתיר את האור בשעת עבודתם. בנטל פתח את קופסת החיבורים של קווי הטלפון. בזמן הפעילות הזאת, הקימו הסוכנים רעש רב, עד כדי כך שהשכנה בקומה הראשונה התעוררה משנתה. אחריה התעוררה עוד שכנה מהקומה החמישית, שאף התחילה לבדוק מה מקור הרעשים המוזרים בשעת לילה כל כך מאוחרת. האישה מהקומה הראשונה, ששכניה הגדירו אותה כ”לא נעימה”, לא חשבה פעמיים והזעיקה מיד את המשטרה. ליומנאי המנומנם אמרה: “אני חושבת שיש פה גנבים!” ניידת ב-מ-וו משטרתית יצאה מיד למקום עם שני שוטרים שלא היו רגילים לקריאות תכופות בפרוור השקט הזה, המונה שלושים ושבעה אלף נפש. 

הם הגיעו לבניין, הפתיעו את הסוכנים בשעת מעשה ועצרו אותם ללא קושי. הסוכנים לא ניסו לברוח. במחסן שבקומת הקרקע גילו השוטרים לתדהמתם ציוד רב: חוטים, טלפונים ומחשוב אלקטרוני. הם ביקשו הסברים והשלושה השיבו שהם תיירים שהפכו את המרתף ל”קן של אוהבים”. “הצעירים נראו קרי רוח,” סיפרה השכנה מהקומה החמישית. “הם בשנות העשרים-שלושים לחייהם, בהירי עור ונאים למראה. הם היו לבושים כמו סטודנטים ודיברו ביניהם אנגלית ועוד שפה שאני לא מכירה.” בשלב זה נכנסו לפעולה שני הסוכנים שהיו מחוץ לבניין והיו אמורים להזהיר את חבריהם במרתף. מֶצר ביים “התקף לב” ודניאלה “אשתו” זעקה לעזרה. המטרה היתה להסיח את דעת השוטרים, אך אלה לא התרגשו מההצגה, והזעיקו אמבולנס שפינה אותם לבית חולים; לאחר בדיקות קצרות שוחררו השניים ונעלמו.” 

נהנתי לא רק מהסיפורים ומאופן הכתיבה אלא גם מהקריינות שהוסיפה לעונג שבקריאה.

ספר מומלץ בחום.