​ספר אטוביוגרפי מוצלח של אחת המבקרות והפובלציסטיות הפמניסטיות האמריקאיות. הספר מתורגם לעברית לאחר כ- 3 וחצי עשורים מאז פורסם והוא מגולל פרשיית יחסים סבוכה בין אם מהגרת לבת שמפתחת תודעה נשית ופמניסטית בעולם שבעליל אינו בעד נשים.

הספר נע בשני צירים: ציר אחד עוסק במערכת יחסיה עם אימה, מהגרת יהודיה רוסיה שהתאלמנה בגיל צעיר יחסית ונותרה לבד לגדל את הסופרת ואחיה. הסופרת שגדלה במשפחה דיספונקציונלית, שלכאורה היה נראה ששוררת אהבה בין ההורים, נחשפת מוקדם מאוד לפער שבין מראית עין למציאות. היא גם מגלה שיש סיגנון חיים נשי אחר מזה של אימה.

בציר השני היא מתארת את הקריירה המקצועית שלה כעיתונאית ומסאית פמניסטית.

כמובן ששני הצירים משתלבים ומשליכים אחד על השני ביחוד ניכרת השפעת אובדן אביה ועיצוב אישיותה מתוך ניסיון להשתחרר ולהנגיד את עצמה לאימה.

יחסית, הספר מתקדם ליניארית, תוך קפיצה בין אפיזודות שמתארות זיכרונות ילדות, שיחות עם אמה במהלך צעידות בניו יורק, יחסיה עם גברים וככלל הגיגיה הפילוסופים משהו על החיים שלה כאישה, מקומה במשפחה, בשוק העבודה ובחברה.

בזיכרונות הילדות היא מתמקדת בעיקר בשיקוף הסביבה שבה גדלה, סביבת מהגרים יהודים, חלקם קשיי יום. היא משקפת את הסגרגציה החברתית ואת הפער הבלתי נתפס בינה ובין אימה, אלמנה מהגרת קשת יום:

“והיא לא הבינה שלימודים פירושם שאתחיל לחשוב: בבהירות ובקול רם. ההפתעה הלמה בה בעוצמה. המשפטים שלי התארכו והלכו שבועות ספורים לאחר תחילת הלימודים. ארוכים יותר, מורכבים יותר, משובצים במילים שאת משמעותן לא תמיד ידעה. אף פעם לפני כן לא אמרתי מילה שהיא לא מכירה. גם לא משפט שהיא לא מצליחה לעקוב אחרי ההיגיון שלו. ולא אימצתי דעה שנובעת מחשיבה מופשטת. זה שיגע אותה. הבעת פניה השתנתה למין עורמה חייתית בכל פעם שהתחלתי משפט שלא הסתיים בלי שהופרחו לאוויר לפחות שלוש פסוקיות. העורמה הציתה כעס, הכעס הבעיר זעם. “על מה את מדברת?” הייתה צועקת עליי. “על מה את מדברת? תדברי באנגלית, בבקשה! כולנו פה בבית מבינים אנגלית. דברי באנגלית!””

בצלילות כואבת ובהומור חד היא מעבירה בחיות את הפערים בין הדורות ובין גברים ונשים. בכל פניה, היא מוצאת הזדמנות לאפשר לציבורי להתערבב עם הפרטי שבחייה והמפגש הזה מרתק –

“בינתיים, בהולכנו, העיר משיבה לנו בגרסת הרחוב של הדרמה המשתוללת בתוכנו. אנחנו ברובע השוק האיטלקי. אנחנו מוקפות באנשים שעמלים לשלוח ארגזים של בשר, ירקות, מצרכים. אבל בניו יורק דבר לא מופרד, וגם חייהם של האנשים נשלחים אל הרחוב. גבר עומד בתוך תא טלפון פתוח ובועט בטירוף בדופן התא וצורח לתוך האפרכסת, “אמרתי לך שאני מגיע! לא אמרתי לך שאני מגיע? אז למה לשאול אותי אם אני מגיע?” בפינת הרחוב שלוש תלמידות תיכון, מאופרות בכבדות ולבושות בבגדי אופנה עילית מפוליאסטר עומדות בדבוקה. כשאנחנו חולפות על פניהן מספרת אחת לאחרות, “אני אומרת לו, טוני, אתה יותר מדי תלוי בי, אני לא אוהבת שגבר תלוי בי יותר מדי.” אמא שלי ואני מקשיבות שתינו בתשומת לב לגבר שמדבר בטלפון ולנערה שבפינת הרחוב. אנחנו עוברות שני רחובות בלי לומר מילה. ואז היא מציצה בי מהצד ואומרת לי, “את יודעת איך אומרים ברוסית.” לא, אני אומרת לה, אני לא יכולה לומר לך שאני יודעת איך אומרים ברוסית. היא אומרת משפט ברוסית ומתרגמת, “אם את רוצה לגלוש במזחלת בשלג את צריכה להתכונן לגרור את המזחלת.”

את זה אומרת אימה של גורניק, שסגדה לבעלה המת אף על העובדה שסירב לאפשר לה לצאת לעבוד וכנראה גם בגד בה. את זה אומרת אישה שבשנות השמונים לחייה מרגישה פיספוס כל כך גדול בחייה שזה מצטייר כקינאה בבתה שנסעה בעולם וזכתה לעשות דברים משמעותיים. היא בהחלט ידעה איך לגרור את המזחלת, אבל ברור שלא גלשה בה.

ואולי האם מזהירה אותה שלא תלך בדרכה והבת לא מספיק קשובה?

מערכות היחסים של גורניק עם גברים הן דגם למערכת בחירות כושלת ואידיאליזציה של מערכות יחסים. אחרי נישואים לאמן מסומם שנעלם, היא מתחברת עם גברים שלא לגמרי אפויים (סגורים על עצמם). אחד פשוט נעלם, השני אלכוהליסט (עליו מרילין – חברה שלה- אמרה :” הוא היה משומר באלכוהול חמש עשרה שנה”), השלישי התחרד והרביעי איתו היתה לה מערכת יחסים ארוכה אך בעיניי מאוד פוגענית, היה נשוי והעמיד את עצמו ואת אישתו מעל מערכת היחסים שלהם.

מערכת היחסים הרביעית היתה משמעותית ביותר בחייה. היא לא רק נמשכה 6 שנים, היא גם איפשרה לה בדיעבד לעשות רפלקסיה על נתיב חייה. מערכת היחסים הזו מטבע היותה “חיים כפולים” של הגבר שהיה איתה, היתה רצופת קונפליקטים. למרות שגורניק מציגה את הקונפליקטים בצורה מאוד מפוכחת, היא לא מספקת מידע איך הקונפליקטים הללו הגיעו לפתרון, על אף שהקורא יכול להבין מבין השורות שהם נפתרו במחיר ויתור שלה.

במקום מסויים, הגורל של מערכת היחסים הזו היה ידוע מראש –

“את ממשיכה ללקט לך את כל הטיפוסים הגבוליים האלה, לעשות להם אידיאליזציה, ואז את מתקשה להאמין שהם לא יודעים את מקומם. את נדהמת שהם מתנהגים ככה אלייך. מה, הם לא יודעים שאת זאת שאמורה לעזוב אותם, ולא שהם יעזבו אותך? ואז את מרימה את האף.”.

“אז איך זה דומה לאמא שלי?” “אמא שלך עשתה אידיאליזציה למערכת נישואים שלמה, וכאשר המערכת עזבה אותה… את יכולה להשלים בעצמך את החסר.””

במהלך כל חייה, הבת, לא מצליחה להשתחרר ממערכת היחסים המדומה שראתה בין אביה ואימה. היא שבה ומחקה את המערכה הזו. היא מחליפה תשוקה וסקס סוער, בריקנות ואידיאליזציה של המערכות הזוגיות שלה. ברפלקסיה ובכתיבה היא מצליחה לראות את הדמיון בינה ובין אימה. על אף שהמראה אכזרית ומשקפת סוג של דטרמניזם.

בראיון שנערך איתה לפני שנה בערוץ היו טיוב של – Bristol Ideas , היא מספרת על ההתפתחות האישית והרעיונית שלה בעשור שקדם לפירסום “היקשרויות עזות”. עשור שבו היא מגדירה את עצמה כפמניסטית רדיקלית. היא גם מדברת על עיתונאות אישית והמעבר הטיבעי מעיתונאות אישית לכתיבה אישית ומשמעותית. היא מדברת על התקדמות התפיסות הפמניסיטיות, על תופעת METOO ועל ההשפעות של הסופרת נטליה גינצבורג על הכתיבה שלה. בראיון הזה היא מצטיירת כאדם מאוד מעניין ואני מצרפת אותו מטה.

איכות אודיו – לא יודעת אני לא משתגעת על הביצועים של הקריינית עדי חבין. מצטערת.