בשנים האחרונות תורגמו די הרבה ספרים שמתארים לנו את המצב הקיומי בהודו. לא מזמן, סקרתי את “האב הצייתן” אבל ככה מהזיכרון המחורר שלי יצאו גם: “בית”, “הפקיד ההודי”, “בוליווד אהובתי”, “נער החידות ממומבי”, “הכלה הכפרית”, “ילדי חצות” ובוודאי תורגמו עוד ספרים שנשמטו מזיכרוני.

מאחר וחווית הקריאה ב”אב הצייתן” הספיקה לי לעשור, לא ששתי לשים ידי על הספרים בנושא הודו שיצאו. כמה כבר אפשר לקרוא על שחיתות, זוהמה, עוני, עליבות? במיוחד שגם הכתיבה לא היתה משהו והעלילה היתה יותר לא משהו ממשהו.

גם, כשזכה “הטיגריס הלבן” בפרס בוקר המכובד לשנת 2008, והוא תורגם במהירות השיא (שאפו להוצאת ידיעות אחרונות) לא חשבתי לרוץ ולקנות אותו. מנסיון עם שופטי הפרס, לא תמיד הטעם הספרותי שלנו חופף. לפעמים הוא רחוק כאלף שנות אור ומספיק שתקראו את הביקורת שלי על “ורנון גוד ליטל” כדי להבין מה חשבתי על הבחירה ההזויה הזו שלהם. אבל גם קראתי את “הים” מאת בנוויל שהיתה בחירה ריקה מתוכן, כך שהיו לי ההסתייגויות שלי.

ובכל זאת הספר סיקרן אותי. “טיגריס לבן” הוא מוטציה של הטיגריס, רומז להתפתחות, להפתעה למשהו גלום ומוסתר. כך, כשהציעו לי אותו לסקירה קפצתי בשמחה על ההצעה!

• –

אדיגה מביא את סיפורו של בלראם הלוואי, ייזם חמקמק ומתוחכם שעלה מעומק הביבים הכפריים בהודו לפיסגת הייזמות והישיבה תחת אורה של מנורת השנדליר לפנות בוקר במשרדו המפואר שבבנגלור.

בשבעת הפרקים של הספר, מתאר הלוואי בלשון ישירה, את מעלליו תוך שהוא מספר לראש ממשלת סין (ולקורא הנפעם מעלילותיו) כיצד לא בחל בשום עבודה או מעשה כדי להגיע לפיסגה. מדובר בתיאור לא מיופיף של ההסתאבות המוסרית של הגיבור ושל תהליך חילחול הרפש והזוהמה לנפשו.

אין ספק שהפרקים הראשונים של הספר עושים את זה. חשבתי לעצמי, “וואו, הפעם השופטים עשו בחירה טובה”. בלשון קלילה, צינית ומתוחכמת מתנער הלוואי מכל המוסכמות המקובלות לגבי הודו ואף מוקיע אותן. קראתי את הפרקים הראשונים בשקיקה.

אבל ככל שהתקדמתי שמתי לב לקירטועים ההולכים וגוברים, ואי שם באמצע הספר (בנקודה שאני לא יכולה לשים עליה את האצבע) פתאום הרגשתי שזה לא זה. שהספר פשוט דועך. מאבד גובה. מתרסק אנושות אל האין: אין אמפטיה, אין עיניין, אין סקרנות, פשוט אין.

כשהבחנתי בזה, לא יכולתי שלא לצעוק לו בליבי, “הלו הלו תשים לב, אתה לפני התרסקות! תמשוך את המצערת למעלה! תמריא”. אבל זה כמובן היה כבר מאוחר ולא עזר. הספר התרסק למול עיניי המשתאות כך שהוא מסתיים בקול ענות חלושה ועלובה.

• –

סיימתי את הספר לפני כשבוע וחצי אבל היה לי קושי אמיתי לכתוב עליו. אין ספק שבתחרות בין “הטיגריס הלבן” ל”האב הצייתן” הראשון הרבה הרבה הרבה יותר טוב. אבל, איכשהו זה לא מנחם אותי, כי בניקוד הסופי “הטיגריס הלבן” הוא עוד ספר, שלא השאיר בי כלום.

---