​Please scroll down for an English review.

יתכן שבזמן אחר, החמדנים היה משעשע אותי ומספק לי כמה שעות הנאה. אבל לנוכח האירועים הקשים של 7 באוקטובר, הסבלנות שלי כלפי כתיבה מתחכמת ומתפתלת אזלו. דווקא אהבתי את הספרים הקודמים של פינקוס שקראתי: את “הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט” ואת “רווקים ואלמנות” אהבתי מאוד. את “בזעיר אנפין” קצת פחות.

מה”חמדנים” נהנתי באופן חלקי ביותר ולא מספק. עד שהוא הגיע לפואנטה כבר יצא לי כל האויר מהקריאה.

זהו סיפורו של בנימין בובק, צייר נודע ושתיין מוּעד, שחבריו ובני משפחתו מתריעים שהוא גוסס ומתכוננים למותו.

הוא עצמו חיי בהכחשה. הוא רוצה להמשיך את חייו כפי שהם: בשתיה, סביאה, ובילויים. הוא רק רוצה לסיים לפני מותו את יצירתו האחרונה, טריפטיכון.

לא נשוי, ואין לו ילדים ובגילו המופלג, שנושק ל- 70 הוא מנהל זוגיות עם ימימה, צעירה שמלווה את ימיו ומחממת את לילותיו. מסביבו מקיפים אותו בני משפחה מרוששים, חברי הסצנה הבוהיימיינית שלוטשים עינהם לכספו עוד לפני מותו וגם שכנה, יו”ר וועד הבית, שמוכנה לאמצו כבן שלה, בתנאי כמובן שהוא יוסיף אותה לצוואה.

אני חושבת שהפרק הטוב ביותר בספר, הוא תיאור יחסיו המערערים עם אהובתו המיתולוגית, דפנה מלקוש, שגם היתה המוזה שלו.

“מיכאליס, שמינה את עצמו לסנדק של מחלתי, סחב לפה שני פרופסורים מומחים, חברים אישיים, בשביל חוות דעת פרטית – רק תנו לו לדוש בכל מיני איברים פנימיים מוגלתיים ומצהיבים. מכיוון שלא היה לי שמץ של רצון להזין את הפרוורסיה הזו, לא הרשיתי שייכנס לחדרי עד עתה; בלית ברירה בילה את הימים האחרונים בסיבובים נרגנים במסדרונות המחלקה והסתפק בדיווחיה של ימימה. “רוב תודות. מה איתך, סימקין? איך הבריאות?” אין מענה. “יופי,” אני אומר, “גם אצלי הכול כשורה.” שתיקה. “אמרתי לכם כל הזמן,” אני אומר בנחת. אמן הסיפור הקצר תולה בי עיניים נכלמות.”

נכון, הדמויות פאטתיות בעליבותן וחמדנותן. נכון, מידי פעם הסיפור מעלה חיוך אירוני. אבל זה לא הומור מושחז שתופס את הקורא לא מוכן.

הספר גם סובל מפטפטת יתר מתמשכת ומיותרת. הקטעים שעסקו בשרית מעטוף או בבן של מורוזובה פשוט היו מעיקים. כך, שמבחינתי הספר היה בסדר אבל לא יותר מכך. הוא בעיקר היה מקרטע.

---

On another occasion, the book “Way Too Lazy to Die” would have been amusing and provided me with a few hours of joy. However, in the face of the grave events of October 7th, my tolerance for clever and intricate writing has run out. I enjoyed the other books by Pincus that I read, namely “The Historical Cabaret of Professor Fabricant” and “Bachelors and Widows.” I particularly liked them. You seem to be a bit less “Bazair Anpin.”

I only partially enjoyed “Way Too Lazy to Die” due to exhaustion.

This is the story of Benjamin Bobek, a well-known painter and heavy drinker, whose friends and family warn him that he is dying and prepare for his death.

He lives in denial. He wants to continue his life as it is: drinking, drinking, and having fun. He wants to finish his last work, a triptych, before he dies.

He is not married and does not have any children. As he approaches 70, he is in a relationship with a young woman named Yamima, who spends time with him during the day and keeps him warm at night. He is surrounded by his impoverished family members, as well as members of the bohemian scene who are already eyeing his money even before his death. Additionally, his neighbor, the House committee chairman, is willing to adopt him as her son on the condition that he adds her to his will.

The book’s most compelling chapter details his tumultuous relationship with Dafna Malkosh, his mythological lover and muse.

Although the characters’ mischievous and greedy behavior is evident, the story’s ironic moments are not due to polished humor.

The book was mediocre and weighed down by excessive tangents, such as those discussing wrapped meat or Morozova’s son. Additionally, the author’s stuttering was distracting.