“החזאית” מקבץ 3 סיפורים שיתאחדו לנובלה אחת. הסיפורים עוסקים ב- 3 בני משפחה נטולי שם, המתגוררים בעיירה מדברית נטולת שם: “החזאית” על שמה נקרא הספר, אביה ואחייניתה.

החזאית שחזרה לישוב הולדתה והקימה תחנה לחיזוי מזג האויר וחיזוי אסונות טבע שונים. החזאית טיפוס מתבודד, נקלעת לעימות עם תושבי העיירה על רקע מיזם של אביה, להקים צינור שינקז את מי השיטפונות לקניון שנמצא מתחת לעיירה. בנוסף, במשך הזמן, תושבי העיירה רואים בה גורם עויין כאשר התחזיות שלה אינן תואמות את הנוחות שלהם או כאשר הן מתממשות.

אביה של החזאית, מורה לספרות ואקטביסט אקולוגי, מתלבט ביחס לאימו הדמנטית, נמצא בעימות חזיתי עם בתו החזאית ביחס לצינור ניקוז והנזק הסביבתי שיגרום. מוציא חבורת נערים ונערות לטפל בצינור הניקוז אותו ייזם כך שקולות היללה הבוקעים ממנו יפסיקו.

הדמות השלישית היא אחייניתה של החזאית ונכדתו של האב, שהגיעה לעיירה לצורך השלמת הבגרויות. דמות מבודדת ומוזרה שנעה בין הקטבים של סבה האקטביסט שדוגל בהתערבות בטבע, ושל דודתה החזאית שדוגלת בהימנעות מהתערבות. היא יוצאת עם הסב וקבוצת הנערים והנערות לטפל בצינור הניקוז, נשרכת מאחוריהם וחוזרת בלופ אל עלילת הזקן והים.

ספרה העטור שבחים וסקירות חיוביות ואף זוכה פרס ברנר, אמור לעסוק ביחסי הכוחות בין הטבע לאדם ובאנלוגיה למערכות היחסים בין בני אדם. הטרגדיה המקופלת בסיפור, צפויה והיה מפתיע אם לא היתה מתרחשת. היא תוצר אפריורי של יחסי הכוחות בין הצדדים שמעולם לא היו שווים.

מטרימות את הטרגדיה שמופיעה בחלק האחרון שתי טרגדיות בחלקים הקודמים: זו של הכלב שמופיעה בחלק הראשון של החזאית וזו של הסבתא בחלק השני.

יחד עם זאת, אישית לא מצאתי בספר את אותו הדבר שגם לסוקרים רבים בעיתונות ובאתרי סקירות להתפעם בהתרגשות. נהפוך הוא, אפיון הדמויות, הניכור שלהן מבני משפחתם ובכלל מבני האדם, יצר אצלי במהלך הקריאה תחושה מנותקת ולא נעימה.

מקור תחושת הזרות הוא בעובד שמשותפת לבני המשפחה הדאגה לטבע יותר מאשר לחיים ולבני האדם:

“הם החלו לנוע במורד. הנערה הזדרזה לתפוס את מקומה מלפנים, קרוב למורה. קל היה לה ללכת מהר, והמורה אמר למי שהיה לידו והקשיב, שעיט זהוב כזה יכול לצוד אפילו עופר קטן, או איזה כלבלב. מלמול השתאות חלף בין הנערות והנערים, והנער האוחז איתו במכסה שאל, אבל איך הוא יהרוג משהו גדול כל כך, והמורה הקשיח את קולו: הוא פשוט יעוף איתו מעל לתהום וישמוט אותו.”

בסופו של דבר, הדאגה לטבע והרגש הבלתי חומל עד כדי התאכזרות לאנושי, יובילו לטרגדיה ידועה מראש.

אולי היתה זו כוונת הסופרת לייצר את המרחק והניכור האנושי, ואולי לא.

בשורה התחתונה, הנובלה הראשונה היתה טובה ויחסית נסבלת ביחס לשתיים האחרות המקובצות בספרון הזה. יש בה פחות אכזריות ויותר אנושיות, גם אם האנושיות הזו מוכמנת תחת חזות אדישה ומתנכרת, היא עדין יותר מאשר יופיעו בחלקים השני והשלישי.

צירפתי מטה ראיון שנערך עם הסופרת בתוכנית “מה שכרוך” עם יובל אביבי ומיה סלע (דקה 16, אבל שווה להקשיב לתחילת התוכנית שבה הם משוחחים על כתבה שיוצאת נגד יובל נח הררי וספריו) . בראיון היא מתארת את המוטיבציה לכתיבת הספר.